19
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
צורך בקרבנות אהרן ובעבודתו, שדוקא באמצעותם "תשרה שכינה בכם"28.
אך כיון שמדובר בהשראת השכינה הנעלית מדרגת הנבראים, מובן שיש הבדל לגבי מהות העבודה שגרמה להשראה זו לעומת העבודה ה"ממשיכה" את האור האלקי שבדרגת סדר ההשתלשלות.
ז. קרבנות השמיני למילואים הם כדי לגרום "נחת רוח לקונו"
כדי להבין זאת יש להקדים ולציין, שאנו מוצאים, שבנוסף לכך שגם בשבעת ימי המילואים הביא אהרן "פר אחד" – "לכפר על מעשה העגל שהוא פר"29 הוא צריך היה להביא שוב ביום השמיני "עגל בן בקר לחטאת" – "להודיע שמכפר לו הקדוש־ברוך־הוא על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה"30.
מדוע היה צריך בקרבן נוסף כדי "להודיע שמכפר לו הקדוש־ברוך־הוא על ידי עגל זה"?
ניתן לומר, שמשמעותה של כפרה זו אינה "כפרת נפשו", אלא, כלשונו של אדמו"ר הזקן31, "לכפר לפני ה' להיות נחת רוח לקונו".
הקרבנות של שבעת ימי המילואים, אשר הביאו לידי השפעה אלקית בדרגה של סדר ההשתלשלות, אשר בדרגת הנבראים, קשורים ל"כפרת נפשו" של האדם, שהאדם יהיה מושלם.
ואילו הקרבנות שצריכים להביא לידי גילוי מלמעלה – של האור שמעל לסדר ההשתלשלות ומעל לדרגת הנבראים, הם "דורון". משמעותם היא גרימת "נחת רוח לקונו", בדומה למאמר חז"ל32 "אי לאו דעביד ליה נייחא לנפשיה לא הוה יהיב ליה מתנתא" (=לולא גרם לו נחת רוח לא היה נותן לו את המתנה).
וזהו הדיוק בהתבטאות "להודיע שמכפר לו הקדוש־ברוך־הוא..." – בשונה משבעת ימי המילואים, שלגביהם נאמר "לכפר..." – כי הקרבנות של השמיני למילואים קשורים לחביבות, שהאדם "מרוצה וחביב לפניו יתברך"33, ולפיכך מודיעים34 ומגלים "שמכפר לו הקדוש־ברוך־הוא".
ח. ההבדל בין שני אופני הביטוי של האריה
לפי כל האמור לעיל יובן מדוע
הערות
- 28. רש"י שמיני שם.
- 29. תצוה כט, א וברש"י שם.
- 30. שמיני ט, ב וברש"י שם (מתנחומא שם ד ויו"ד).
- 31. אגה"ת פרק ב.
- 32. כן הובא בכ"מ (המשך תרס"ו ע' קלא. ועוד). ועיין מגילה כו, ב. גיטין נ, ב. ב"מ טז, א. ב"ב קנו, א.
- 33. כ"ה ברש"י (ועד"ז בתנחומא) שמיני שם. – ודלא כתו"כ עה"פ: יבא עגל ויכפר על מעשה עגל.
- 34. ל' חיבה (ראה רש"י וירא יח, יט).
תניא, אגרת התשובה ב׳ - הטקסט מספריא
אַךְ כָּל זֶה לְעִנְיַן כַּפָּרָה וּמְחִילַת הֶעָוֹן, שֶׁנִּמְחָל לוֹ לְגַמְרֵי מַה שֶּׁעָבַר עַל מִצְוֹת הַמֶּלֶךְ כְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה שְׁלֵימָה, וְאֵין מַזְכִּירִין לוֹ דָּבָר וַחֲצִי דָּבָר בְּיוֹם הַדִּין לְעָנְשׁוֹ עַל זֶה חַס וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם־הַבָּא, וְנִפְטָר לְגַמְרֵי מִן הַדִּין בָּעוֹלָם־הַבָּא.
אָמְנָם, שֶׁיִּהְיֶה לְרָצוֹן לִפְנֵי ה׳ וּמְרוּצֶּה וְחָבִיב לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ כְּקוֹדֶם הַחֵטְא, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְקוֹנוֹ מֵעֲבוֹדָתוֹ – הָיָה צָרִיךְ לְהָבִיא קָרְבַּן עוֹלָה אֲפִילוּ עַל מִצְוַת עֲשֵׂה קַלָּה שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת וּמִיתַת בֵּית־דִּין, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים עַל פָּסוּק ״וְנִרְצָה לוֹ״; וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דִזְבָחִים, דְּעוֹלָה מְכַפֶּרֶת עַל מִצְוַת עֲשֵׂה, וְהִיא דוֹרוֹן לְאַחַר שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה וְנִמְחַל לוֹ הָעוֹנֶשׁ.
וּכְאָדָם שֶׁסָּרַח בַּמֶּלֶךְ וּפִיְּיסוֹ עַל־יְדֵי פְּרַקְלִיטִין וּמָחַל לוֹ, אַף־עַל־פִּי־כֵן, שׁוֹלֵחַ דּוֹרוֹן וּמִנְחָה לְפָנָיו שֶׁיִּתְרַצֶּה לוֹ לִרְאוֹת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ (וּלְשׁוֹן ״מְכַפֶּרֶת״, וְכֵן מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה ״וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו״ – אֵין זוֹ כַּפָּרַת נַפְשׁוֹ, אֶלָּא לְכַפֵּר לִפְנֵי ה׳ לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְקוֹנוֹ, כִּדְאִיתָא שָׁם בַּגְּמָרָא, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן״).
וְעַכְשָׁיו, שֶׁאֵין לָנוּ קָרְבָּן לְהָפִיק רָצוֹן מֵה׳ – הַתַּעֲנִית הוּא בִּמְקוֹם קָרְבָּן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא ״שֶׁיְּהֵא מִיעוּט חֶלְבִּי וְדָמִי שֶׁנִּתְמַעֵט – כְּאִלּוּ הִקְרַבְתִּי לְפָנֶיךָ וְכוּ׳״.
וְלָכֵן מָצִינוּ בְּכַמָּה תַּנָּאִים וְאַמוֹרָאִים, שֶׁעַל דָּבָר קַל הָיוּ מִתְעַנִּים תַּעֲנִיּוֹת הַרְבֵּה מְאֹד, כְּמוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, שֶׁהָיָה מַתִּיר שֶׁתְּהֵא פָּרָה יוֹצְאָה בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ בְּשַׁבָּת, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים, וּפַעַם אַחַת יָצְאָה כֵּן פָּרָתוֹ שֶׁל שְׁכֶנְתּוֹ וְלֹא מִיחָה בָּהּ, וְהוּשְׁחֲרוּ שִׁינָּיו מִפְּנֵי הַצּוֹמוֹת עַל שֶׁלֹּא קִיֵּים דִּבְרֵי חֲבֵירָיו; וְכֵן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁאָמַר: ״בּוֹשְׁנִי מִדִּבְרֵיכֶם בֵּית שַׁמַּאי״, וְהוּשְׁחֲרוּ שִׁינָּיו מִפְּנֵי הַצּוֹמוֹת; וְרַב הוּנָא, פַּעַם אַחַת נִתְהַפְּכָה לוֹ רְצוּעָה שֶׁל תְּפִילִּין, וְהִתְעַנָּה מ׳ צוֹמוֹת; וְכָהֵנָּה רַבּוֹת.
וְעַל יְסוֹד זֶה, לִימֵּד הָאֲרִיזַ״ל לְתַלְמִידָיו עַל פִּי חָכְמַת הָאֱמֶת, מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת לְכַמָּה עֲוֹנוֹת וַחֲטָאִים, אַף שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת וְלֹא מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, כְּמוֹ, עַל הַכַּעַס – קנ״א תַּעֲנִיּוֹת וְכוּ׳; וַאֲפִילוּ עַל אִיסּוּר דְּרַבָּנָן, כְּמוֹ סְתָם יֵינָם – יִתְעַנֶּה ע״ג תַּעֲנִיּוֹת וְכוּ׳; וְכֵן עַל בִּיטּוּל מִצְוַת עֲשֵׂה דְּרַבָּנָן, כְּמוֹ תְּפִלָּה – יִתְעַנֶּה ס״א תַּעֲנִיּוֹת וְכוּ׳.
וְדֶרֶךְ כְּלָל, סוֹד הַתַּעֲנִית הִיא סְגוּלָּה נִפְלָאָה לְהִתְגַּלּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא, כְּמוֹ הַקָּרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: ״רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה׳״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּישַׁעְיָה: ״הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה׳״, מִכְּלָל, שֶׁהַצּוֹם הַנִּרְצֶה הוּא יוֹם רָצוֹן:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.