186

דיין. כיון ש"בעיניו ראה", הרי הוודאות שוללת את האפשרות של "והצילו"⁵⁸,

ולא כך כאשר באזניו שמע ממאה עדים כשרים ששמעו או ראו.

יא. דוקא נבואת משה מאמתת את האמונה בתורה

ויש לומר, שהסיבה הפנימית לכך שהקדוש־ברוך־הוא אימת את נבואת משה באופן של "עינינו ראו..." דוקא ב"מעמד הר סיני", כדברי הרמב"ם בהרחבה, היא מפני שתכלית נבואת משה היא לגרום לישראל להרגיש לא רק באמת הוי' אלקים⁵⁹, אלקות בכלל, אלא גם באמת התורה, שנעלית מצד עצמה – ממהות הנבראים.

על ידי ש"עינינו ראו... ואזנינו שמעו" נבואתו של משה, מאמינים באמונה שלימה "שאין בו דופי" גם באמת של התורה, שמעל לנבואה.

ויש לומר: האמונה הוודאית בתורה נגרמת דוקא על ידי נבואת משה⁶⁰, כי נבואתו היא בדרגה הנעלית ביותר שבנבואה – בשני הצדדים: הן מצד גילוי הנבואה, שהתגלות האלקות בה היא באופן הנעלה ביותר – "במראה ולא בחידות", והן מצד שני בכך שהוא "עומד על עומדו שלם"⁶¹. כלומר, ההתגלות אליו היתה כפי שהוא למטה, שלם ממש, ולכן נבואתו היא "כלי" להורדת התורה, שמעל לנבראים, אל מהות הנבראים, ולחיזוק אמונתם באמיתיות התורה.

בכך מובן גם מדוע בפרק שבהמשך, כאשר מדבר הרמב"ם על האומר "שה' שלחו להוסיף מצוה..." – כלומר, מכחיש את אמיתיות התורה – משתמש הרמב"ם בביטוי "הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה":

אין זו סתם הוכחה שהוא נביא שקר, אלא בכך מחדש הרמב"ם הלכה: למרות שנבואת משה היא למטה מן התורה⁶², אך כיון שהיא מאמתת את האמונה בתורה ש"אין לה לא שינוי..." וש"אין נביא רשאי לחדש דבר", לפיכך, צריכה גם הוודאות שבשלילת ההכחשה – לא לשמוע ל"אות ומופת" – לנבוע דוקא מנבואתו של משה.

יב. ההסבר לסדר בדברי הרמב"ם בענין הנבואה

לפי כל האמור לעיל יוצא הסבר מיוחד לסדר ולחלוקת הפרקים בהלכות יסודי התורה, בענין הנבואה:

בפרק ז' מדבר הרמב"ם על ענין הנבואה בכלל, ועל כך שנבואת משה היא בדרגה הנעלית שבנבואה, ומרחיב בפרטי הענין.

לאחר מכן, בהמשך למעלת נבואת משה, הוא אומר בפרק שלאחריו,