234
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
בדבקותו של היהודי באלקות, אשר בזכותה נקראים ישראל – חיים45, כנאמר46 "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים...".
אך כאשר יהודי נכשל ח"ו בחטא ועוון47, נחלשת דבקותו ו"חיותו" והוא נטמא. ויש מספר דרגות בחומרת הטומאה, לפי ההחלשות של דבקותו באלקות, אך גם במקרה של טומאה חמורה ביותר, אם היהודי קשור עדיין לה' ולתורה־ומצוות, הרי מובן שבכוחו להיטהר ולחזק את דבקותו בתורה ובמצוות עד לשלמות.
לא כך הדבר כאשר יהודי עובר ח"ו על רצון ה', שהוא מתנתק לחלוטין מדבקות באלקות ובחיים רוחניים – אשר מיתה רוחנית היא הגורם למיתה גשמית48, שממנה נובעת טומאת מת.
לפיכך, "נתכרכמו פניו של משה" והוא תמה: כיצד אפשר להיטהר מטומאת מת? מטומאה הבאה מגוף מת, שניתק לחלוטין מאלקות ומתורה־ומצוות (בעוד אשר הנשמה עצמה אפילו בשעת החטא היתה באמנה אתו49)?
ח. השפעת הנשמה על הגוף בתמידיות – חוקה
על כך ענה ה' "זאת חוקת התורה" – זהו כוחה של התורה:
אף כאשר הגוף מנותק מן הנשמה ומן התורה־והמצוות50, יכולה הנשמה (אשר היא נצחית51 – חלק אלוקה ממעל ממש) אשר בהיותה בגוף זה למדה תורה וקיימה מצוות52, להשאיר בגוף* רושם נצחי53 של קדושת הנשמה והתורה, גם כאשר הגוף מנותק ממנה, וכך יכולה להיטהר הטומאה הנובעת מגוף מת54.
[ויש לומר, שזהו אחד ההסברים, (בפנימיות), למאמר חז"ל "צדיקים אינן מטמאין"55, כי מהות גופו של צדיק היא
הערות
- 45. אדר"נ ספל"ד.
- 46. ואתחנן (ד, ד) הובא באדר"נ שם.
- 47. ראה תניא ספכ"ד. אגה"ת פ"ד־ו.
- 48. ראה אגה"ת שם. קונט' ומעין מאמר ז.
- 49. תניא שם.
- 50. ראה לקו"ש שם, שמטעם זה לא אמר הקב"ה למשה הטהרה מטומאת מת ביחד עם טומאתו כבשאר הטומאות, כי מכיון שיש כאן הפסק ודילוג בין הטומאה והטהרה, בא גם הפסק באמירת דיניהם.
- 51. ראה סנהדרין ר"פ חלק. ובארוכה בהמובא בתשובות וביאורים (קה"ת, תשל"ד*) סי' ח'.
- 52. להעיר מתניא פל"ד: שזכה להיות אושפזיכין לגבורה.
- *. ועפ"ז י"ל דזה ש"לא ידח ממנו נדח" (הל' ת"ת פ"ד ס"ג. תניא ספל"ט) – הוא (גם) מצד הגוף. וראה לקמן הערה 58.
- 53. וראה תשובות וביאורים שם הערה 5, שמפשטות הסוגיא בירושלמי (כלאים פ"ט ה"ג) משמע, דאפילו ירבעם וחבריו גם גופם קם בתחה"מ.
- 54. ובנוגע לטומאת מת עכו"ם י"ל, שמלכתחילה לא הי' קשה למשה, כיון שהטומאה בישראל באה דוקא מצד קדושתם (תורה, נשמתם) שנסתלקה כמו שהאריך באוה"ח ריש פרשתנו. שו"ע אדה"ז מהדו"ב סי' ד' ס"ב. ומזה מובן במכ"ש בטומאה הבאה משרץ או נבילה שלא שאל משה איך אפ"ל טהרתו.
- 55. ברמב"ן כאן "וטעם טומאת המת בעטיו של נחש כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין והוא שאמרו צדיקים אינן מטמאין" – ראה מדרש משלי פ"ט, ב. תוד"ה מה ב"מ קיד, ב. זח"א קכה, א. קסח, א (ובנצוצי זהר שם). חינוך שבהערה 59. וראה פנ"י ובכלי חמדה כאן. שדי חמד (כמסומן במפתח). שו"ת מנח"א ח"ג סי' סד. אלף המגן למטה אפרים סימן תקפ"א סקי"א (וש"נ). – וראה שו"ת שארית יהודא – לאחי אדה"ז – (הוספות סי"ד סל"ה) שפוסק לאיסור אפילו הוא צד"ג, ומורה ע"ד בנין ציון אדה"ז באופן שיוכלו הכהנים לעמוד בהרחקה וכו'. – ואולי יש לקשר זה ולהסביר ע"פ סברת הספרי זוטא הנ"ל (הערה 43) ואכ"מ.
תניא, ליקוטי אמרים ל״ד - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת שֶׁ״הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה״, שֶׁכָּל יְמֵיהֶם לְעוֹלָם, לֹא הִפְסִיקוּ אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת מִלְּקַשֵּׁר דַּעְתָּם וְנִשְׁמָתָם לְרִבּוֹן הָעוֹלָמִים – בַּבִּיטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ.
וְאַחֲרֵיהֶם כָּל הַנְּבִיאִים, כָּל אֶחָד לְפִי מַדְרֵגַת נִשְׁמָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ, וּמַדְרֵגַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הִיא הָעוֹלָה עַל כּוּלָּנָה, שֶׁאָמְרוּ עָלָיו: ״שְׁכִינָה מְדַבֶּרֶת מִתּוֹךְ גְּרוֹנוֹ שֶׁל מֹשֶׁה״, וּמֵעֵין זֶה זָכוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמַד הַר סִינַי, רַק שֶׁלֹּא יָכְלוּ לִסְבּוֹל, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁעַל כָּל דִּיבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, שֶׁהוּא עִנְיַן בִּיטּוּל בִּמְצִיאוּת הַנִּזְכָּר לְעֵיל.
לָכֵן, מִיָּד אָמַר לָהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ מִשְׁכָּן וּבוֹ קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים – לְהַשְׁרָאַת שְׁכִינָתוֹ, שֶׁהוּא גִּילּוּי יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – אֵין לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּעוֹלָמוֹ מִשְׁכָּן וּמָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ, הוּא יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה, שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ הַמְלוּבָּשִׁים בַּהֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ. וְלָכֵן, אַחַר שֶׁיַּעֲמִיק הָאָדָם מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּעִנְיַן בִּיטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל כְּפִי יְכָלְתּוֹ, זֹאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ: ״כִּי מִהְיוֹת קָטָן שִׂכְלִי וְשֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתִי מֵהָכִיל, לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה וּמִשְׁכָּן לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, מֵאַחַר דְּלֵית מַחֲשָׁבָה דִילִי תְּפִיסָא וּמַשֶּׂגֶת בּוֹ יִתְבָּרֵךְ כְּלָל וּכְלָל שׁוּם הַשָּׂגָה בָּעוֹלָם, וְלֹא שֶׁמֶץ מֶנְהוּ מֵהַשָּׂגַת הָאָבוֹת וְהַנְּבִיאִים, אֵי לָזֹאת, אֶעֱשֶׂה לוֹ מִשְׁכָּן וּמָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ, הוּא הָעֵסֶק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה כְּפִי הַפְּנַאי שֶׁלִּי, בִּקְבִיעוּת עִתִּים בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, כְּדָת הַנִּיתְּנָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בְּהִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ׳אֲפִילוּ פֶּרֶק אֶחָד שַׁחֲרִית כוּ׳׳״.
וּבָזֶה יִשְׂמַח לִבּוֹ וְיָגִיל, וְיִתֵּן הוֹדָאָה עַל חֶלְקוֹ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, עַל שֶׁזָּכָה לִהְיוֹת אוּשְׁפְּזִיכָן לַגְּבוּרָה פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם, כְּפִי הָעֵת וְהַפְּנַאי שֶׁלּוֹ, כְּמִסַּת יָדוֹ אֲשֶׁר הִרְחִיב ה׳ לוֹ:
וְאִם יַרְחִיב ה׳ לוֹ עוֹד, אֲזַי ״טְהוֹר יָדַיִם יוֹסִיף אוֹמֶץ״, וּ״מַחֲשָׁבָה טוֹבָה כוּ׳״, וְגַם שְׁאָר הַיּוֹם כּוּלּוֹ, שֶׁעוֹסֵק בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, יִהְיֶה מָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ יִתְבָּרֵךְ, בִּנְתִינַת הַצְּדָקָה שֶׁיִּתֵּן מִיגִיעוֹ, שֶׁהִיא מִמִּדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא – ״מַה הוּא רַחוּם וְכוּ׳״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים: ״חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא״.
וְאַף שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא חוֹמֶשׁ, הֲרֵי הַחוֹמֶשׁ מַעֲלֶה עִמּוֹ כָּל הָאַרְבַּע יָדוֹת לַה׳, לִהְיוֹת מָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ יִתְבָּרֵךְ, כַּנּוֹדָע מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁמִּצְוַת צְדָקָה שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַקָּרְבָּנוֹת, וּבְקָרְבָּנוֹת הָיָה כָּל הַחַי עוֹלֶה לַה׳ עַל יְדֵי בְּהֵמָה אַחַת, וְכָל הַצּוֹמֵחַ עַל יְדֵי עִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן כוּ׳. וּמִלְּבַד זֶה, הֲרֵי בִּשְׁעַת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה, עוֹלֶה לַה׳ כָּל מַה שֶּׁאָכַל וְשָׁתָה וְנֶהֱנָה מֵאַרְבַּע הַיָּדוֹת לִבְרִיאוּת גּוּפוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וְהִנֵּה, בְּכָל פְּרָטֵי מִינֵי שִׂמְחוֹת הַנֶּפֶשׁ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל – אֵין מֵהֶן מְנִיעָה לִהְיוֹת ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״, וְ״לֵב נִשְׁבָּר״, וְרוּחַ נְמוּכָה – בִּשְׁעַת הַשִּׂמְחָה מַמָּשׁ, מֵאַחַר כִּי הֱיוֹתוֹ נִבְזֶה בְעֵינָיו וְכוּ׳ – הוּא מִצַּד הַגּוּף וְנֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, וֶהֱיוֹתוֹ בְּשִׂמְחָה – הוּא מִצַּד נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית וְנִיצוֹץ אֱלֹהוּת הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל [בְּפֶרֶק ל״א].
וּכְהַאי גַּוְנָא אִיתָא בַּזֹּהַר: ״בְּכִיָּה תְּקִיעָא בְּלִבַּאֵי מִסִּטְרָא דָא, וְחֶדְוָה תְּקִיעָא בְּלִבַּאֵי מִסִּטְרָא דָא״:
מצוטט ב־2 עמודים
תורת מנחם 2
- ב - שנת תשי"א - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת כ"ד טבת ה'תשי"א לקו"ש חי"ח ע' 234
- יא - שנת תשי"ד - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת יום ה' פ' בשלח, יו"ד שבט ה'תשי"ד. לקו"ש חי"ח ע' 234
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.