475

ב. ענין הקרבנות קשור לסילוק השכינה בגלל המסעות

כל הענינים בתורה מדוייקים, ואם נאמר במדרש ש"ויקרא אל משה" (תחילת חומש ויקרא) הוא המשך ל"ולא יכול משה..." (סוף פרשתנו), מובן, שיש קשר גם בין תוכנן של שתי הפרשיות, שהפסוקים הללו הם חלק מהן.

כלומר, ספר ויקרא – ספר הקרבנות⁹, הוא המשך לא רק לסיפור בנין והקמת המשכן, המקום שבו מביאים את הקרבנות. אלא גם לפרטי אופן השראת השכינה במשכן, המסופרים בפרשה, ובמיוחד בסופה,

ויש לומר, שזוהי הסיבה לכך שלאחר "ולא יכול משה...", מפסיקה התורה, ומספרת אודות "מסעות" ישראל, כפי שהם קשורים ל"ובהעלות הענן מעל המשכן..." – הסתלקות השכינה מהמשכן – כי ענין הקרבנות קשור לכך שבגלל מסעות ישראל ("בכל מסעיהם") נדרש (בין המסעות) ענין של סילוק השכינה, יותר מאשר הוא קשור להשראת השכינה במשכן (כפי שיוסבר להלן בסעיף ח').

ג. דבר והיפוכו

כדי להבין זאת יש להקדים ולהסביר את הקשר שבין סוף חומש שמות לתחילתו (ככלל¹⁰: נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן), המתבטא גם בכך, ששמות הפרשה הראשונה והאחרונה שבחומש מצביעות על "מנין":

"שמות" – כפי שמפרש רש"י¹¹: "אף־על־פי שמנאן... חזר ומנאן... להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים...". "פקודי" – מנין "משקלי נדבות המשכן... כל כליו לכל עבודתו"¹².

תוכנו של ספר שמות הוא גאולת ישראל¹³ ממצרים. לפי זה צריך להיות, שענין ה"גאולה" קשור לענין ה"מנין", המחבר את התחלת¹⁴ הספר עם סופו¹⁵, ולא מובן: "מנין" ו"גאולה" הם, לכאורה, ענינים סותרים: כאשר סופרים משהו הרי זאת הוכחה שדבר זה הוא מוגבל בכמות המנויה, וה"מנין" מרגיש זאת. לעומת זאת ה"גאולה" מראה על מצב של יציאה ממצרים, גלות והגבלות¹⁶?

דבר והיפוכו אלו נמצאים גם בתחילת החומש עצמו: שם הפרשה, הרומז לתוכן הפרשה כולה, הוא