215

בכלל ענין של ערלה, היה מתבטל בעקבות זאת הקיום של מצות מילת הערלה²⁸, שאחרי ציווי הקדוש־ברוך־הוא²⁹).

וכך גם לאחר מתן תורה:

כשם שהאיסורים של התורה אינם חלים רק על הגברא, אלא גם החפצא הוא דבר מתועב, כך גם לגבי המצוות, שגם לפני פעולת המצוה של האדם חלה קדושה על החפץ, בגלל הציווי עצמו, דבר שלא היה לפני מתן תורה.

אבל מובן שהחפץ נעשה קדוש רק בשעת קיום הציווי, כאשר מקיימים בפועל את מצות תפילין בתפילין³⁰, מצות נטילת ד' מינים באתרוג וכדומה.

ט. פסח מצה ומרור – בראש חדש

לפי האמור לעיל אפשר להבין מאמר ב"מכילתא", שנראה, לכאורה, תמוה:

על הפסוק³¹ "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" – מצות סיפור יציאת מצרים – נאמר במכילתא³²: "יכול מראש חדש תלמוד לומר ביום ההוא אי ביום ההוא יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך".

ומסבירים המפרשים³³ שאפשר לחשוב שחובת "והגדת לבנך" (סיפור יציאת מצרים), תחול מראש־חודש, כשם שמשה "הגיד" אז את דיני פסח ומצות אכילתו ומצות "על מרורים יאכלוהו"³⁴, (ו"הגדה" זו הביאה את הגאולה ביציאת מצרים), כמו כן גם הדיבור של עם ישראל "והגדת לבנך" (סיפור יציאת מצרים) חייב להיות מראש חודש. אלא, שמן הפסוק לומדים שצריך להיות "ביום ההוא..." ודוקא "בשעה שיש מצה ומרור...".

יש להבין: מפשטות לשון המכילתא נראה, שהמסקנה שלומדת המכילתא שחובת סיפור יציאת מצרים חלה דוקא "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך" אינה נובעת מחידוש כלשהו בהגדרת מהות יציאת מצרים ותוכנו. אלא, גם לפי הסברה הראשונית במכילתא לומדים מן הפסוק "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבוד זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", שסיפור יציאת מצרים קשור לנושאים אלו, ויש