37

ולא אתנו יודע עד מה"³² – ויש העלמות והסתרים והנסיונות בעבודה של תורה ומצוות – דוקא אז, כאשר חסרה השפעת הכחות הגלויים של הנשמה, מתעורר כוח ה"יחידה" שבנפש, להתגבר על הקשיים והנסיונות דוקא מצד עצם ההתקשרות של היהודי עם הקדוש־ברוך־הוא³³.

זה היה הענין של גלות מצרים (וגלות בכלל), שדוקא על־ידי כך באה לידי ביטוי ההתקשרות העצמותית – של היהודי עם הקדוש־ברוך־הוא. וזו היתה ההכנה למתן תורה³⁴, שמטרתו להחדיר אלקות לתוך דברים גשמיים שהם "תחתונים", שעל־ידי תורה ומצוות הם ייהפכו לדירה לו יתברך, כי דוקא בכך מתבטאת העצמיות של התורה³⁵.

ו. שם – עצם האדם, ללא גילוי

ההסבר שלעיל לגבי מעלת העבודה בזמן הגלות – שלמרות שאין האור האלקי מאיר בגלוי, דוקא אז מתגלה עצם הנשמה – רמוז בענין של "שמות":

בקשר שבין שם לבין האדם הנושא אותו, יש שני קצוות³⁶: מצד אחד רואים, שבעל השם כשלעצמו אינו משתמש בשמו כלל, משתמשים בו רק כאמצעי לקריאה לאדם על־ידי זולתו. כלומר, השם הוא, לכאורה, רק דבר חיצוני לאדם. ולפיכך אי־אפשר להתרשם מן השם לגבי מהות האדם הנקרא בשם זה – והראיה: יש אנשים רבים בעלי שם זהה בעוד אשר במהותם הם יכולים להיות הפוכים זה מזה מן הקצה אל הקצה כי השם אינו משקף את מהות בעליו, שלא כאור המשקף את המאור, וממציאות האור ניתן ללמוד לגבי המאור.

אבל מצד שני, ידוע, ששמו של האדם קשור לעצמיות האדם, הנעלית מן הכחות הגלויים שלו – וההוכחה לכך היא: כאשר קוראים לאדם בשמו הוא נענה "בכל עצמותו". ויותר מכך: כאשר אדם מתעלף – כאשר חיות הנפש היא במצב של התעלמות ואי־גילוי בגוף – הוא מתעורר על־ידי קריאה בשמו, שזוהי הוכחה, שהשם קשור ונוגע לעצם חיות הנפש, ולכן בכוחו להחזיר את החיות לכחות הגוף. בכך יש מעלה ב"שם" על־פני "אור", כי אמנם אפשר מן האור להכיר את המאור, אך האור אינו "ממשיך" את עצם המאור.