89

שמ"למטה", בתקופה "מנח ועד אברהם" היא: האדם עובד גם עם הגוף ואפילו משפיע על העולם שסביבו שיהיה דירה לו ית', אך למרות זאת אין לו התמסרות מוחלטת עד כדי מסירות נפש כדי לבצע את הכוונה העליונה שהעולם יהיה דירה לו ית', ועשייתו היא רק העשיה ההכרחית למציאותו שלו, כדי למלא את התפקיד שלו בעולם⁴².

לדוגמא: הוא אכן משתדל להשפיע על יהודים אחרים ולקרבם לתורה ולמצוות, אך השתדלותו היא רק במה שכרוך בקיום הציווי "הוכח תוכיח את עמיתך"⁴³, אשר הוא נצטווה עליו, וחסרה בו ההתמסרות לתכלית שהיהודי זולתו אכן יתקרב לתורה ומצוות.

וכך היתה גם הנהגת נח כלפי אנשי דור המבול. אמנם, הוא הוכיחם במשך מאה ועשרים שנה "כל יומא ויומא"⁴⁴, אך היה זה בעיקר כדי לקיים את הציווי שהוטל עליו⁴⁵, ולכן, כאשר תוכחתו לא הועילה, הוא לא התחנן במסירות נפש, והוא לא ביקש עליהם רחמים⁴⁶.

דרך שלישית, בדומה לעבודה שבתקופת ההכנה למתן תורה, שבה כבר מורגש קשר בין עליונים לתחתונים, היא, שהיהודי אכן משתדל ומתמסר (עד כדי מסירות נפש) להשגת המטרה של הפיכת העולם לדירה לה' יתברך, ועל־אחת־כמה־וכמה (מצד רגש של אהבת ישראל) כדי לקרב יהודים לתורה ולמצוות.

אך למרות זאת ההתעסקות עם הזולת היא (א) כאשר המטרה היא רק לרומם את הזולת ולקרבו לתורה ומצוות, אך לא התמסרות אליו כפי שהוא במצבו הנחות. (ב) השתדלותו לקרב את הזולת לעבודת ה' היא רק כאשר נראה לו שאכן הזולת בשל להתקרב לתורה ומצוות.

בדומה לאמור לעיל בסעיף ו' לגבי השפעת הרב לתלמיד באופן השלישי, אשר (א) האיחוד ביניהם הוא כאשר כישורי התלמיד מזדככים ונעשים ככישורי הרב, (ב) זיכוך שכלו של התלמיד אפשרי רק מפני שגם לפני כן הוא היה בר־דעת.

ובדומה לכך היתה דרכו של אברהם אבינו, שאמנם הוא פעל במסירות נפש⁴⁷ עבור בני דורו כדי להשפיע עליהם שיכירו ויכריזו "א־ל עולם"⁴⁸, שהעולם הוא אלקות⁴⁹, ועד כדי כך