20
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ב. השאלות על הפירוש השלישי
בחלק ממהדורות דפוסי פירוש רש"י, נאמר בהמשך (בסוגריים): "דבר אחר, מפרי – מאיזה שבא לידו: לא טוב ולא מובחר". ולמרות שבהדפסות הראשונות של פירוש רש"י על התורה אין פירוש זה כתוב 9, בכל זאת מובן, שגם פירוש זה אפשרי, ולכן יש " הגורסים אותו כחלק מפירוש רש"י.
על כך שרש"י אינו מסתפק בפירושו " הראשון, אפשר להסביר: אילו היה חטאו של קין בהבאה "מן הגרוע", מדוע אומרת התורה בלשון סתמי, שהוא הביא "מפרי האדמה", בלי לציין "מהגרוע" וכדו', כפי שבמנחת הבל מפורט מיד בתורה "מבכורות צאנו " ומחלביהן" 10?
לכן מביא רש"י פירוש נוסף, שהמנחה אכן לא היתה "מן הגרוע", אלא כלשון הפסוק 11 "מפרי (סתם), מאיזה שבא לידו לא טוב ולא מובחר", וזה עצמו חטא, שקין לא הקפיד להביא דוקא מהטוב והמובחר.
אך לפי זה קשה מצד שני: לפי הפירוש הראשון, שהמנחה היתה "מן הגרוע", מובן מדוע "ואל קין ואל מנחתו לא שעה" – כי הבאה מן הגרוע דוקא איננה מצביע רק על פגם בכבוד לקדוש־ברוך־הוא, המחייב הבאת מנחה מן הטוב והמובחר, אלא יותר מכך, זהו היפך הכבוד – בכך מבזים את מקבל המנחה 12.
אך אי אפשר לומר, שבגלל שקין לא השתדל להביא דוקא "מן הטוב ומן המובחר", והסתפק בהבאת מנחה
מאיזה שבא לידו" 13, לא יקבל הקדוש־ברוך־הוא את מנחתו בכלל,
ואל קין ואל מנחתו לא שעה"?
ג. קין ציפה שמנחתו תתקבל
ויש לומר שההסבר לכך הוא:
רש"י אינו יכול להסתפק בפירוש
מן הגרוע", כי מתעורר כאן קושי גדול מאד: בהבאת המנחה ביקש קין להביע את תודתו לקדוש־ברוך־הוא – וכיצד ייתכן שהוא הביא דוקא "מן הגרוע" 14, שזהו ההיפך ממטרת המנחה?
זאת ועוד: לאחר שראה קין ש"ואל מנחתו לא שעה", נאמר בתורה 4 "ויחר לקין מאד ויפלו פניו", ותמוה: לאחר שהביא את מנחתו דוקא מן הגרוע, הוא ציפה שמנחתו תתקבל?
הכרחי אפוא לומר, שלמרות שמנחת קין לא היתה יכולה להתקבל, היתה
הערות
- 9. ועד"ז בכת"י רש"י שתח"י. אלא שבאחדים מכת"י הגירסא ברש"י (במקום התיבות "מן הגרוע"): מן הזרע מן הבא לידו.
- 10. פסוק ד.
- 11. עפ"ז יומתק מה שהעתיק רש"י עוה"פ תיבת "מפרי".
- 12. להעיר ממלאכי (א, ו־ח. יב־יג): בוזי שמי גו' תיגשון עור גו' וניבו נבזה גו' הפסח גו'. – וה"ז מובן בפשטות (אף למי שלא למד עדיין מלאכי).
- 13. ויל"ע בפרש"י וישלח לב, יד.
- 14. כקושיית הגו"א כאן.
- 4.
רש"י על בראשית ל״ב:י״ד - הטקסט מספריא
הבא בידו. בִּרְשׁוּתוֹ, וְכֵן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ (במדבר כ"א). וּמִ"אַ מִן הַבָּא בְיָדוֹ – אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָלִיּוֹת, שֶׁאָדָם צָר בִּצְרוֹר וְנוֹשְׂאָם בְּיָדוֹ (דָּ"אַ מִן הַבָּא בְיָדוֹ, מִן הַחֻלִּין, שֶׁנָּטַל מַעֲשֵׂר, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ, וַהֲדַר לָקַח מִנְחָה):
הבא בידו AND TOOK OF THAT WHICH CAME TO HIS HAND (literally, in his hand) — in his possession, similar to (Numbers 21:26) “and he had taken all his land out of his possession (מידו).” A Midrashic explanation is: מן הבא בידו — precious stones and jewels which a person ties up in a package and carries in his hand. Another explanation is: מן הבא בידו THAT WHICH A MAN MAY TAKE INTO HIS OWN POSSESSION — of that which no longer has a sacred character — for he had set aside the tithe, just as you read (28:22) “[And Jacob vowed] … I will surely give the tenth unto Thee”. Only afterwards did he take the present of what was left after the tithe had been set aside, and this was that which he might rightly take into his own possession.
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- נח - שנת תש"ל - חלק ראשון ‹ שיחת יום שמחת תורה, ה'תש"ל לקו"ש חט"ו ע' 20
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.