45
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
-- כ"ז מובן ואין רש"י צריך לכותבו בפירוש '.
ב. אח"כ ממשיך רש"י (באותו הדיבור): ,כל הוצאת דבה לשון חנוך דברים שמלקיחים לשונם לאדם לדבר בו כמו' דובב שפתי ישנים וישנה לטובה יי וישנה לרעה. לכך נאמר כאן מוציאי דבת הארץ רעה שיש דבה שהיא לטובה" ::.
בפשטות קשה לרש"י מש"כ אח"כ ,(מוציאי) דבת (הארץ) רעה". וכאן כתוב ,(להוציא) דבה (על הארץ)" בלי הוספת ,רעה" -- וע"ז מתרץ ש,דבה* כל דבור במשמע .וישנה לטובה וישנה לרעה, לכך נאמר מוציאי דבת הארץ רעה שיש דבה שהיא טובה".
אבל עפ"ז אינו מובן :
א) מקום פי' זה הי' צ"ל בפסוק הבא, כי שם מתעוררת הקושיא: למה מוסיף ,רעה".
ב) גם את"ל (מאיזה טעם) ששייך הוא לתיבה ,דבה" שבפסוק דילן -- הרי בפשטות אין קשר בין פי' ,דבה עם מש"כ רש"י בתחלת דיבור זה -- וא"כ הי' צריך רשי לפרשו בדיבור בפ"ע -- להעתיק תיבת ,דבה* ולפרשה: כל הוצאת דיבה כו'.
ג) למה כופל רש"י עוה"פ בסיום פירושו ,שיש דבה שהיא לטובה", הרי כבר כתב ,וישנה לטובה וישנה לרעה" ?
ג, הביאור בכ"ז:
נוסף על הנ"ל, שכוונת רש"י לשלול שלא נפרש ,וישבו וילינו", שהלינו שנית -- הנה בעיקר בא לתרץ הקושיא האמורה: כל הכתוב מיותר, בי אין בו חידוש.
ועוד בא לתרץ קושיא נוספת בפסוק דילן : בדברי הקב"ה למשה בפרשה זו מדגיש שהתלונה שהלינו המרגלים היתה על הקב"ה, וכמפורש :: ,עד מתי לעדה הרעה הזאת [המרגלים :י] אשר המה מלינים עלי גו'", וכן מפורש
הערות
- 1. ) בפשטות ה" אפ"ל שכחגת רש"י לפרש שמ"ש ,וימותו האנשים וגו" -- הכוונה לאותם האנשים הנזכרים בפסוק זה [כי ממשמעות הכתובים יש מקום לומר שאינם אותם האנשים (וכפי" הרא"ש -- הובא בב"י שבהערה 23) דאל"כ ,האגשים"* פעם ב' ל"ל, וגם למה חוזר עוה"פ ,מוציאי דיבת הארץ רעה" -- אבל ראה לקמן בפנים ס"ד], ועפ"ו תומתק הדגשת רש*י ,אותם",
- 2. אבל אין לומר שזהו עיקר כוונת רש"י בתיבות אלו, כי א"כ הו"ל לרש"י לפרשו עַה"פ ,וימותו גו'* ולא כאן על התיבות .וישובר וילינו עליו".
- 0. שה"ש !, <.
- 0. ומה שהקשה הרמב"ן (ומביאו גם הטור הארוך) ממ"ש (משלי י, יח. כה, 05 ,ובוציא דבה הוא כסיליי ו\,דבתך לא תשוב" -- הרי שם א"צ לפרש ,רעה" כי בא בהמשך להנאמר לפנ"ז בקרא (ראה פרש"י ומצו"ד שם) ומובן הוא מעצמו.
- 1. עפ"ז מובן דיוק ל' רש"י ריש פרשתנו ,לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיי" (דלכאורה הול"ל ,על שדברה באחי'" -- ל' הכתוב -- ותו לא) -- כי רצונו להדגיש שדבה -- סתם -- דברה באח", לא הבה רעה, דהרי כל מה שאמרה ה" אמת (וגם ,לא נתכוונה לגנותו" (פרש"י בהעלותך יב, א)), אלא שהיא חשבה שאי"ז רצוי -- ולפי האמת ,יפה עשה* (פרש"י שם, ד וראה פרש"י שם, ח), ואעפי"כ געָנשה, כ"ש המרגלים שהיו צריכים להמנע מלדבר על א"י, (ואעפ"כ לא פרשיי כן שם בפירוש -- כי אי"ז נוגע לפי' הפשט של הכתוב ההוא),
- 2. ין, כ 3) פרש"י שמ.
רש"י על במדבר י״ב:א׳ - הטקסט מספריא
ותדבר. אֵין דִּבּוּר בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא לָשׁוֹן קָשָׁה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת" (בראשית מ"ב), וְאֵין אֲמִירָה בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא לְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ" (בראשית י"ט), "וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי" (פסוק ו), כָּל נָא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה (ספרי):
ותדבר מרים ואהרן. הִיא פָתְחָה בְדִּבּוּר תְּחִלָּה, לְפִיכָךְ הִקְדִּימָהּ הַכָּתוּב, וּמִנַּיִן הָיְתָה יוֹדַעַת מִרְיָם שֶׁפֵּרֵשׁ מֹשֶׁה מִן הָאִשָּׁה? רַבִּי נָתָן אוֹמֵר מִרְיָם הָיְתָה בְצַד צִפּוֹרָה בְּשָׁעָה שֶׁנֶּאֱמַר לְמֹשֶׁה אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעָה צִפּוֹרָה, אָמְרָה אוֹי לְנְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל אֵלּוּ אִם הֵם נִזְקָקִים לִנְבוּאָה, שֶׁיִּהְיוּ פוֹרְשִׁין מִנְּשׁוֹתֵיהֶן כְּדֶרֶךְ שֶׁפֵּרֵשׁ בַּעְלִי מִמֶּנִּי, וּמִשָּׁם יָדְעָה מִרְיָם וְהִגִּידָה לְאַהֲרֹן; וּמַה מִּרְיָם שֶׁלֹּא נִתְכַּוְּנָה לִגְנוּתוֹ כָּךְ נֶעֶנְשָׁה, קַל וָחֹמֶר לִמְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ (ספרי):
האשה הכשית. מַגִּיד שֶׁהַכֹּל מוֹדִים בְּיָפְיָהּ כְּשֵׁם שֶׁהַכֹּל מוֹדִים בְּשַׁחֲרוּתוֹ שֶׁל כּוּשִׁי (שם):
כושית. בְּגִימַטְרִיָּא יְפַת מַרְאֶה:
על אדות האשה. עַל אוֹדוֹת גֵּרוּשֶׁיהָ:
כי אשה כשית לקח. מַה תַּ"ל? אֶלָּא יֵשׁ לְךְ אִשָּׁה נָאָה בְּיָפְיָהּ וְאֵין נָאָה בְמַעֲשֶׂיהָ, בְּמַעֲשֶׂיהָ וְלֹא בְיָפְיָהּ, אֲבָל זֹאת נָאָה בַכֹּל:
האשה הכשית. עַל שֵׁם נוֹיָהּ נִקְרֵאת כּוּשִׁית, כְּאָדָם הַקּוֹרֵא אֶת בְּנוֹ נָאֶה כּוּשִׁי, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁלֹט בּוֹ עַיִן רָעָה:
כי אשה כשית לקח. וְעַתָּה גֵּרְשָׁהּ:
ותדבר AND [MIRIAM AND AARON] SPAKE — The term דבר in every passage where it is used implies harsh language, for so it states, (Genesis 42:30) “The man, the lord of the land spake (דבר) roughly to us”. The term אמר, however, is always an expression denoting supplication, for so it states, (Genesis 19:7) “And he said (ויאמר) ‘I beg of you (נא), my brethren, do not so wickedly” ; (verse 6 of this chapter) “And He said (ויאמר), Hear, I pray you (נא), My words’ — for the word נא always expresses supplication (Sifrei Bamidbar 99).
ותדבר מרים ואהרן AND MIRIAM AND AARON SPAKE — She opened the conversation, therefore Scripture mentions her first. And whence did Miriam know that Moses had separated himself from his wife (for this was the statement she made; cf. Rashi below)? R. Nathan answered: “Miriam was beside Zipporah When it was told to Moses, ‘Eldad and Medad are prophesying in the camp’ (Numbers 11:27). When Zipporah heard this, she exclaimed, Woe to the wives of these if they have anything to do with prophecy, for they will separate from their wives just has my husband has separated from me!” It was from this that Miriam knew about it, and she told it to Aaron. Now what was the case with Miriam who had no intention to disparage him? She was punished thus severely! How much the more will this be so in the case of one who intentionally speaks in disparagement of this fellow”! (Sifrei Bamidbar 99).
האשה הכשית THE CUSHITE WOMAN — This tells us that all agreed as to her beauty just as all agree as to the blackness of an Aethopian (cf. Sifrei Bamidbar 99).
כושית — The numerical value of this word (736) is the same as that of יפת מראה, a woman of beautiful appearance.
על אדות האשה BECAUSE OF THE [CUSHITE] WOMAN — because of her having been divorced by Moses (cf. Note on next passage).
כי אשה כשית לקח FOR HE HAD MARRIED A CUSHITE WOMAN — What is the force of this statement? (It appears superfluous; since על אדות וכו has been explained to refer to Moses having divorced his Cushite wife, it is unnecessary to state afterwards that he had married her)! But it is made to suggest the following: You may find a woman who is pleasant an account of her beauty but who is not pleasant by reason of her deeds (conduct); or one pleasant because of her conduct but not because of her beauty. This woman, however, was pleasant in every respect (Sifrei Bamidbar 99).
האשה הכשית THE CUSHITE WOMAN — Because of her beauty-she was called, “the Aethiopian” just as a man calls his handsome son “Moor”, in order that the evil eye should have no power over him (Midrash Tanchuma, Tzav 13).
כי אשה כשית לקח THAT HE HAD MARRIED A CUSHITE (a beautiful) WOMAN, and had now divorced her.
רש"י על במדבר י״ב:ד׳ - הטקסט מספריא
פתאם. נִגְלָה עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם וְהֵם טְמֵאִין בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ, וְהָיוּ צוֹעֲקִים "מַיִם מַיִם" לְהוֹדִיעָם שֶׁיָּפֶה עָשָׂה מֹשֶׁה שֶׁפֵּרֵשׁ מִן הָאִשָּׁה, מֵאַחַר שֶׁנִּגְלֵית עָלָיו שְׁכִינָה תָּדִיר וְאֵין עֵת קְבוּעָה לַדִּבּוּר (עי' ילקוט):
צאו שלשתכם. מַגִּיד שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן נִקְרְאוּ בְדִבּוּר אֶחָד מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לַפֶּה לוֹמַר וְלָאֹזֶן לִשְׁמֹעַ (ספרי):
פתאם SUDDENLY — He revealed himself to them suddenly just when they were unclean as a result of marital intercourse, so that they cried; “Water, water!” (for purification). He did this to give them to understand that Moses had acted rightly in that he had separated from his wife, since the Shechinah used to reveal Itself to him at all times and there was no definite time fixed for the Divine communication (Midrash Tanchuma, Tzav 13).
צאו שלשתכם GO OUT YOU THREE [UNTO THE APPOINTED TENT] — This tells us that the names of all three of them were mentioned as one utterance, something that is impossible for a human mouth to articulate and a human ear to catch (Sifrei Bamidbar 102).
רש"י על במדבר י״ב:ח׳ - הטקסט מספריא
פה אל פה. אָמַרְתִּי לוֹ לִפְרֹשׁ מִן הָאִשָּׁה (שם), וְהֵיכָן אָמַרְתִּי לוֹ? בְּסִינַי — "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי" (דברים ה'):
ומראה ולא בחדת. מַרְאֶה זֶה מַרְאֵה דִבּוּר, שֶׁאֲנִי מְפָרֵשׁ לוֹ דִּבּוּרִי בְּמַרְאִית פָּנִים שֶׁבּוֹ, וְאֵינִי סוֹתְמוֹ לוֹ בְחִידוֹת, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר לִיחֶזְקֵאל (יחזקאל י"ז), "חוּד חִידָה" וְגוֹ'; יָכוֹל מַרְאֵה שְׁכִינָה? תַּ"ל (שמות ל"ג), "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי" (ספרי):
ותמנת ה' יביט. זֶה מַרְאֵה אֲחוֹרַיִם, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל"ג), "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי" (ספרי):
בעבדי במשה. אֵינוֹ אוֹמֵר בְּעַבְדִּי מֹשֶׁה, אֶלָּא בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה — בְּעַבְדִּי אַעַ"פִּ שֶׁאֵינוֹ מֹשֶׁה, בְּמֹשֶׁה אֲפִלּוּ אֵינוֹ עַבְדִּי כְּדַאי הֱיִיתֶם לִירוֹא מִפָּנָיו, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁהוּא עַבְדִּי, וְעֶבֶד מֶלֶךְ מֶלֶךְ, וְהָיָה לָכֶם לוֹמַר אֵין הַמֶּלֶךְ אוֹהֲבוֹ חִנָּם, וְאִם תֹּאמְרוּ אֵינִי מַכִּיר בְּמַעֲשָׂיו — זוֹ קָשָׁה מִן הָרִאשׁוֹנָה (שם):
פה אל פה MOUTH TO MOUTH [I HAVE SPOKEN WITH HIM] — I have Myself told him to separate from his wife. And where did I tell him this? On Sinai, when I said to him, (Deuteronomy 5:27 Deuteronomy 5:28) “Go, say to them (to the people), ‘Get you into your tents (rejoin your wives). But as for thee, remain thou here by Me, [and I will speak unto thee]’” (Shabbat 87a; cf. Sifrei Bamidbar 103).
ומראה ולא בחידת AND IN A מראה AND NOT IN RIDDLES — When it says מראה, this refers to the clearness of the Divine communication, i.e. that I express My communication unto him in the clearest form in which it can be put and do not obscure it in riddles, as e.g. was the manner in which it was said to Ezekiel: (Ezekiel 17:2), “Put forth a riddle etc.” — One might, however, think that it refers to the “appearance of the Shechinah” (i.e. that he saw God)! It, however, states, (Exodus 33:20) “Thou cannot see My face” (Sifrei Bamidbar 103).
ותמנת ה' יביט AND THE SIMILITUDE OF THE LORD DID HE BEHOLD — This refers to beholding the after-effects of God’s Providence, just as it is stated, (Exodus 33:22 Exodus 33:23) “[And it shall be when My glory passeth by] thou shalt see what is behind Me” (Sifrei Bamidbar 103).
בעבדי במשה [WHY WERE YE NOT AFRAID TO SPEAK] AGAINST MY SERVANT, AGAINST MOSES — It does not state “against My servant Moses”, but “against My servant, against Moses”, which suggests: why were ye not afraid to speak against My servant, even though he were not a Moses; and why were ye not afraid to speak against a Moses — even though he were not My servant — in either of these cases you ought to have feared him! How much the more ought you to be afraid to speak against him (Moses) he being also My servant — and the servant of a king is a king (a noble person) himself! You should have said: The King does not love him without reason! — But if you reply that I am not cognizant of his doings (i. e. that I love him though he does not deserve it, since I am not aware of his treatment of his wife) — then this statement is even worse than your previous one (Midrash Tanchuma, Tzav 13; cf. Sifrei Bamidbar 103).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.