116
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
116 לקוטי אלא מ,אחיך" אבל לא מעכו"ם (וגר תושב).
אמנם זה שיש גם ,מצות עשה להשיך לעכו"ם", צריך ביאור: אף שהלוה נותן את הריבית מדעתו ומ" רצונו -- אבל הרי התורה קראה בשם ,נשך" יי וסו"ס יש ,בכולן (גזל או" נאה וריבית) חסרון ממון שמחסר את חבירו"'י -- וא"כ מהו הטעם שנצטווינו לחסר ממונו של העכו"ם ע'"י נשך?
ב ויובן זה בהקדים ביאור פלוגתת הפוסקים אם מועלת מחילה בריבית : דעת הגאונים *י, שגם אם המלוה כבר גבה את הריבית, אין מחילת הלוה מועלת לפטור את המלוה מלהחזירה ללוה. והטעם לזה: ,כל ריבית שבעולם מחילה היא, אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו, לפיכך אין המחילה מועלת בריבית". אבל דעת הרא"ש יי (וכן נפסקה ההלכה בטור ושו"ע יי ), שאין מחילה מועלת להתיר את לקיחת הריבית מעיקרא (כי כל ריבית שבעולם מחילה היא והתורה
אסרה מחילה זו), אבל ,אם (כבר) לקח ממנו ריבית וצריך להחזירה לו, מועלת מחילה לפוטרו כמו בכל גזל" *י.
והנה טעמם של הגאונים שאין מחילה מועלת כלל בריבית גם לאחרי שנתנה הלוה מדעתי' להמלוה
[אף שחידוש זה, ש,התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו* הוא, לכאורה, רק בנידון מחילת הלוה והסכמתו לתת את הריבית, אבל לאחרי נתינת הריבית לא מציגו שהתורה אסרה ה* מחילה]
מבאר הריטב"א *י, וז"ל: ,תביעת ריבית לא הויא כשאר תביעות בגזל ואונאה וכיוצא בהן דאית לי' על חברי' שעבוד ממון, אלא חיוב הוא שחייב הכתוב להחזיר איסור שבלע . . דחיובא דרמא עלי' רחמנא הוא, וכענין חוב למ"ד פריעת בע"ח מצוה ושעבודא לאו דאורייתא, אלא דהתם איכא דין ממון לחבירו ומהגיא מחילה, אבל הכא לשמים הוא חייב, וכיון שכן לא תועיל לו מחילת חבירו".
והיינו, שכוונת הגאונים בההוכחה ש,כל ריבית שבעולם מחילה כן"* היא 8
*19) בשו"ת אבנ"ז (יו"ד (ח"א) סקמייו סק"ג), שסברת הגאונים ,כל רבית שבעולם מחילה היא והתורה לא מחלה כו" וסברת הריטב"א ,לשמים הוא חייב" ב' טעמים הם. אבל ע"פ מ"ש לעיל בפנים שהחידוש ש,התורה לא מחלה" מצינו רק בנדון המחילה לתת את הריבית ולא בנוגע לה-
הערות
- 3. ראה פרש"י משפטים כב, כד: כנשיכת נחש שנושך חבורה קטגה ברגלו ואינו מרגיש . . עד שהריבית עולה ומחסרו ממון הרבה. וראה תנחומא משפטים ט. שמו"ר פל"א, .
- 4. לשון רשיי ביימ שם (דייה למה לי).
- 5. הובא ברמב"ם הלי מלוה ולוה פיד הי"ג, וברא"ש וחידושי הריטב"א החדשים (והובא בשיטמ"ק) לב'"ימ שם.
- 6. ב"מ שם. וכיה דעת הרמב"ם (לפי פיי המ"מ והריטב"א הנ"ל) שם.
- 5. זו יו"ד סי" קס ס"ה. וכ"ה בשו"ע.
- 6. אדה"ז הל' ריבית ס"ה:
- 8. ל' הטושו"ע שם.
- 9. ב"מ שם.
רש"י על שמות כ״ב:כ״ד - הטקסט מספריא
אם כסף תלוה את עמי. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר כָּל אִם וְאִם שֶׁבַּתּוֹרָה רְשׁוּת חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה, וְזֶה אֶחָד מֵהֶן (מכילתא):
את עמי. עַמִּי וְגוֹי עַמִּי קוֹדֵם, עָנִי וְעָשִׁיר עָנִי קוֹדֵם, עֲנִיֶּיךָ וַעֲנִיֵּי עִירְךָ עֲנִיֶּיךָ קוֹדְמִין, עֲנִיֵּי עִירְךָ וַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת עֲנִיֵּי עִירְךָ קוֹדְמִין; וְזֶה מַשְׁמָעוֹ: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה – אֶת עַמִּי תַּלְוֵהוּ וְלֹא לְגוֹי, וּלְאֵיזֶה מֵעַמִּי? אֶת הֶעָנִי, וּלְאֵיזֶה עָנִי? לְאוֹתוֹ שֶׁעִמָּךְ. (דָּ"אַ, אֶת עַמִּי, שֶׁלֹּא תִנְהַג בּוֹ בִּזָּיוֹן בְּהַלְוָאָה שֶׁהוּא עַמִּי:
את העני עמך. הֱוֵי מִסְתַּכֵּל בְּעַצְמְךָ כְּאִלּוּ אַתָּה עָנִי:
לא תהיה לו כנשה. לֹא תִתְבָּעֶנּוּ בְּחָזְקָה. אִם אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֵין לוֹ, אַל תְּהִי דּוֹמֶה עָלָיו כְּאִלּוּ הִלְוִיתוֹ אֶלָּא כְאִלּוּ לֹא הִלְוִיתוֹ, כְּלוֹמַר לֹא תַכְלִימֵהוּ:
נשך. רִבִּית, שֶׁהוּא כִנְשִׁיכַת נָחָשׁ שֶׁנוֹשֵׁךְ חַבּוּרָה קְטַנָּה בְּרַגְלוֹ וְאֵינוֹ מַרְגִּישׁ, וּפִתְאֹם הוּא מְבַטְבֵּט וְנוֹפֵחַ עַד קָדְקֳדוֹ, כָּךְ רִבִּית אֵינוֹ מַרְגִּישׁ וְאֵינוֹ נִכָּר עַד שֶׁהָרִבִּית עוֹלָה וּמְחַסְּרוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה (תנחומא):
אם כסף תלוה את עמי IF THOU LEND MONEY TO ANY OF MY PEOPLE — R. Yishmael said: wherever אם occurs in Scripture it is used of an act the performance of which is optional, except in three instances, of which this is one (Mekhilta; cf. Rashi on Exodus 20:22 - the translation therefore is: “When thou lendeth etc.”).
את עמי TO ANY OF MY PEOPLE — If thou hast to choose between lending money to My people and a heathen, My people come first; if between a poor man and one who is better off, the poor man comes first; if between thine own poor (poor relatives) and other poor of thy city, thine own poor come first; if between the poor of thine own city and the poor of another city, the poor of thine own city come first (Mekhilta; Bava Metzia 71a). And this is how the above explanation is implied in the text: “If thou lend money” — את עמי “lend it to My people”, and not to a heathen; and to which one of My people? את העני, to the poor; and to which poor? עמך to him that is with thee (i. e. who is with thee in relationship and is with thee in thy city). [Another explanation of את עמי is: Thou shalt not treat him disrespectfully when lending him money, for he is עמי — though in need he is still “My people”!
את העני עמך Look at thyself as though thou art the poor man (Midrash Tanchuma 6:15)].
לא תהיה לו כנשה THOU SHALT NOT BE UNTO HIM AS AN EXACTOR — you shall not demand the debt of him forcibly. The comparative כ of כנשה suggests thou shalt not be like a נשה: if you know that he has no money do not appear in your attitude towards him as though you had lent him, but as though you had not lent him — it means as much as, do not humble him.
נשך is what is called in Rabbinical Hebrew רבית (from רבה to increase). It is called נשך “biting”, because it resembles the bite of a snake: it bites, inflicting a small wound in a person’s foot which he does not feel at first, but all at once it swells and distends the whole body up to the top of his head. So it is with interest: at first one does not feel the drain it makes on him and it remains unnoticed until the interest mounts up and suddenly makes the person lose a big fortune (Exodus Rabbah 31:6).
מדרש תנחומא, משפטים ט׳ - הטקסט מספריא
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ. (תהלים טו, ה). בֹּא וּרְאֵה, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֹשֶׁר וְנוֹתֵן צְדָקָה לַעֲנִיִּים וְאֵינוֹ מַלְוֶה בְּרִבִּית, מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ קִיֵּם אֶת כָּל הַמִּצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם (תהלים טו, ה). וּמִי הָיָה זֶה? זֶה עוֹבַדְיָה שֶׁהָיָה עָשִׁיר אֶפִּטְרוֹפּוֹס שֶׁל אַחְאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת ה' (מלכים א יח, ג). וְהָיָה מְפַרְנֵס אֶת הַנְּבִיאִים מִנְּכָסָיו כָּל אוֹתוֹ הָרָעָב, וְלָוָה בְּרִבִּית מִיהוֹרָם בֶּן אַחְאָב. עֹבַדְיָהוּ קִיֵּם, כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ. וִיהוֹרָם שֶׁנָּתַן בְּרִבִּית, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד עַכְשָׁיו הוּא חַי, יָבוֹא יֵהוּא וְיַהַרְגֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה (יחזקאל יח, יג). וּכְתִיב: וְיֵהוּא מִלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת וַיַּךְ אֶת יְהוֹרָם בֵּין זְרֹעָיו וַיֵּצֵא הַחֵצִי מִלִּבּוֹ וַיִּכְרַע בְּרִכְבּוֹ (מלכים ב ט, כד), עַל שֶׁהִקְשָׁה בּוֹ וּפָשַׁט אֶת זְרוֹעָיו לִטֹּל אֶת הָרִבִּית, לְקַיֵּם מַה שֶּׁאָמַר יְחֶזְקֵאל, בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה.
וְאַף בִּירוּשָׁלַיִם הָיוּ בָּהּ אֲנָשִׁים מַלְוִין בְּרִבִּית, שֶׁנֶּאֱמַר: כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים (ישעיה א, כב). וּמַה נַּעֲשֶׂה לָהֶם? כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם כִּי מָאַס ה' בָּהֶם (ירמיה ו, ל), לְפִיכָךְ כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים. וּכְתִיב: כַּסְפָּם וּזְהָבָם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ (יחזקאל ז, יט). לָמָּה, עַל שֶׁעָבְרוּ עַל הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִּתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ. (ויקרא כה, לז).
כְּשֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, עָמַד בִּתְפִלָּה וְאָמַר: רִבּוֹן הָעוֹלָם, אִם יִתְפַּלֵּל אָדָם עַל הַמָּמוֹן בַּבַּיִת הַזֶּה, וְאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁמַּשְׁחִית בְּמָמוֹנוֹ, אַל תִּתֵּן לוֹ. וְאִם תִּרְאֶה שֶׁהָעֹשֶׁר טוֹב לוֹ, תֵּן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתָּה לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ כִּי אַתָה לְבַדְּךָ יָדַעְתָּ אֶת לְבַב בְּנֵי הָאָדָם. (דה״ב ו, ל). לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה, הָרְשָׁעִים עֲשִׂירִים וְהֵם נְתוּנִים בְּשַׁלְוָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁלֵּם לָהֶם מְשַׁלֵּם לָהֶם מִעוּט מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁבְּיָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמְשַׁלֵּם לְשׂנְאָיו אֶל פָּנָיו (דברים ז, י). וּכְתִיב: בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב (תהלים צב, ח). אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹתֵחַ אוֹצְרוֹתָיו לַצַּדִּיקִים עֲבָדָיו בְּגַן עֵדֶן. וְהָרְשָׁעִים שֶׁאָכְלוּ אֶת הָרִבִּית, נוֹשְׁכִין בְּשִׁנֵּיהֶם אֶת בְּשָׂרָם וְתוֹהִין, שֶׁנֶּאֱמַר: הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת יָדָיו וְאֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ (קהלת ד, ה). וְאוֹמֵר הַלְוַאי הָיִינוּ פּוֹעֲלִין וְטוֹעֲנִין עַל כְּתֵפֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל (קהלת ד, ו).
וְהָעֲנִיִּים, עַמּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ וַעֲנִיָּיו יְרַחֵם (ישעיה מט, יג). מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, עָשִׁיר שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲנִיִּים קְרוֹבִים, שׂוֹנְאָן וְאֵינוֹ מוֹדֶה בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ אַף כִּי מְרֵעֵהוּ רָחֲקוּ מִמֶּנּוּ (משלי יט, ז). וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל הָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד שֶׁלּוֹ, מְחוֹפֵף וּמְרַחֵם עַל הָעֲנִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי ה' יִסַּד צִיּוֹן וּבָהּ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמּוֹ (ישעיה יד, לב).
תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹן הָעוֹלָם, יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי אֱלֹהִים (תהלים סא, ח). תְּיַשֵּׁב עוֹלָמְךָ בְּשָׁוֶה, הָעֲשִׁירִים וְהָעֲנִיִּים. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, חֶסֶד וֶאֱמֶת מַן יִנְצְרֻהוּ (תהלים סא, ח). אִם יִהְיוּ כֻּלָּם עֲשִׁירִים אוֹ עֲנִיִּים, מִי יוּכַל לַעֲשׂוֹת חָסֶד.
לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה. אִם הִשְׁאַלְתָּ אוֹתוֹ, לֹא תִדְחָקֶנּוּ. לֹא תִרְאֶה לוֹ שָׂדֶה וְכֶרֶם אוֹ בַיִת וְתֹאמַר לוֹ טֹל מִמֶּנִּי עֲשֶׂרֶת רִבּוֹא וְתַעֲשֶׂה פְּרַקְמַטְיָא וּכְתֹב לִי שָׂדְךָ וְעַל כַּרְמְךָ וְעַל בֵּיתְךָ, וּלְמָחָר הוּא מַפְסִיד וְתִטֹּל אֶת כַּרְמוֹ. מִכָּאן אַתְּ לָמֵד, שֶׁכָּל מִי שֶׁמַּלְוֶה בְּרִבִית, אֵינוֹ יָרֵא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ, (ויקרא כה, לו). לֹא תָשִׂים עָלָיו נֶשֶׁךְ.
שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אֵלּוּ עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה, הַמַּלְוֶה וְהַלֹּוֶה וְהֶעָרֵב וְהָעֵדִים וְהַסּוֹפֵר. לְפִיכָךְ כֻּלָּן לוֹקִין. וּמִנַּיִן שֶׁהַלֹּוֶה לוֹקֶה. דִּכְתִיב: לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ (דברים כג, כ). לְמָה רִבִּית דּוֹמָה? לְמִי שֶׁנְּשָׁכוֹ נָחָשׁ, לֹא הִרְגִּישׁ לוֹמַר מִי נְשָׁכוֹ וְלֹא יָדַע עַד שֶׁנִּתְבַּטְבֵּט עָלָיו. כָּךְ הָרִבִּית, אֵינוֹ מַרְגִּישׁ עַד שֶׁהִיא מִתְבַּטְבֶּטֶת עָלָיו. אִם חָבֹל תַּחְבֹּל (שמות כב, כו). אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם הוּא חַיָּב לְךָ, אַף אַתָּה חַיָּב לִי, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא (מלכים א ח, מו).
מצוטט בעמוד אחד
שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
- יורה דעה ‹ הלכות רבית והלכות עיסקא ‹ הלכות רבית והלכות עיסקא ‹ ה לקו"ש חי"ב ע' 116
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.