113

ואלה הם שני הניסוחים בגמרא לגבי הטעם שמביא ריש לקיש לדין, שמי שראתה בעשירי אינה צריכה שימור:

הניסוח הראשון בגמרא מתאים לשיטה שהקשר של שומרת יום לזיבה גדולה מתבטא ביום הראיה. ולפי זה יוצא, שהרואה בעשירי אינה צריכה שימור, מפני שהעשירי לא בעי שימור.

הניסוח השני בגמרא מתאים לשיטה, שהקשר של שומרת יום לזיבה גדולה מתבטא ביום השימור, ולכן גם הטעם שונה: הרואה בעשירי אינה חייבת שימור, כי יום האחד־עשר אינו נעשה שימור לעשירי⁴³, כיון שזהו יום שטומאתו אינה יכולה להביא למצב של זיבה גדולה – מאותה סיבה שבגללה יום אחד־עשר עצמו אינו צריך שימור – "לא אחד־עשר בעי שימור, ולא שימור לאחריני הוי".

ח. בית שמאי – "בכוח";

בית הלל – "בפועל"

לאחר הסבר זה, שאליבא דבית הלל סוברים הכל שדין "שומרת יום" קשור לדין "זיבה גדולה", גם לפי שיטת רב יוחנן הסובר שהיום העשירי חייב בשימור, בהתאם לשיטתו שחצי שיעור אסור מן התורה – אפשר להמשיך ולומר באותה דרך, שגם דעת בית שמאי, המחייבים שימור אפילו ביום אחד־עשר, אינה נובעת מכך שהם סוברים שדין "שומרת יום" הוא דין בפני עצמו, שאינו קשור לדין זיבה גדולה, אלא, מכך שהם סוברים שגם לראיה של יום האחד־עשר יש קשר לזיבה גדולה.

ההסבר לכך הוא: במחלוקות רבות שבין בית שמאי לבין בית הלל אנו מוצאים, שהבסיס למחלוקת הוא, שבית שמאי סוברים שהעיקר הוא מה שקיים "בכוח", בלי להתחשב למצב באותה שעה "בפועל". ואילו בית הלל סוברים שהעיקר הוא מה שקיים

בפועל", ואין להסתמך על דבר שהוא עדיין "בכוח". ולדוגמא:

א) "חלות דבש⁴⁴ מאימתי מיטמאות משום משקה, בית שמאי אומרים משיהרהר⁴⁵ (ולפי גירסא אחרת⁴⁶:

משיחרחר"). בית הלל אומרים