11
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ש"כיחש בעמיתו" חייב לשלם לנגזל, הרי אין חוב זה תלוי בהודאתו ובתשובתו של הגוזל. ואדרבה, כאשר הוא נתפס על ידי עדים, ולא הודה, הרי בודאי יש לחייבו. כפי שאכן רואים בתשלומי כפל וארבעה וחמשה, שהם חלים דוקא על פי עדים, ולא על ידי הודאה6.
וכיון שהתורה תלתה את נתינת החומש בהודאתו ובתשובתו של הגוזל, יש מקום לומר שזוהי מעין כפרה כקרבן אשם7, ולא תשלומים. וכיון שזוהי כפרה, יש לתת אותה לקדוש־ברוך־הוא, כקרבן אשם, ואין לכך קשר אל הנגזל. ""
ה. מה מחדש רש"י?
כל האמור לעיל הוא הסבר לכך שהתורה צריכה לציין "לאשר הוא לו". אך עדיין קשה: מדוע צריך רש"י לבאר "למי שהממון שלו" – כיצד היו מתפרשות מילים אלו באופן אחר? "
יש המפרשים8, שאילו לא היה רש"י מבאר "למי שהממון שלו", אפשר היה להבין שמשמעות המילים "לאשר הוא לו" היא, ש"טובת ההנאה" מהתשלום* שייכת למי שמשלם את הכסף. (בדומה לפירוש רש"י על הפסוק "ואיש את קדשיו לו יהיו"9 – "מגיד שטובת הנאתן לבעלים").
אך עדיין אין מובן: מדוע אפשרית הבנת המילים באופן זה, והרי ביאור זה אינו מתאים כלל ללשון הפסוק בפשטותו10:
לפי ההסבר שהמילה "הוא" מכוונת לטובת ההנאה מהתשלום, ובמילה "לו" הכוונה היא למשלם את הכסף, הרי אין למילה "לאשר" המשך. וכיון שנאמר
לאשר הוא לו", ובמיוחד כשמודגש
לאשר", בתוספת למ"ד – למי שהכסף שייך לו, מובן בפשטות, שמילים אלו אמורות לגבי הנתינה והתשלומין, ומופיעות בקשר למילה "יתננו" שלאחריהן, שיש לשלם את הכסף למי שהממון שייך לו.
וקשה: מה מחדש רש"י בפירושו
למי שהממון שלו"?
הערות
- 6. כדילפינן בב"ק עה, א. וגם בדרך בפשט, משמעות הלשון "ירשיעון אלקים" (משפטים כב, ח) הוא שהרשיעוהו עפ"י עדים (ראה פירש"י שם). וכן משמעות הלשון "המצא תמצא" (שם כב, ג) "ימצא" (שם, ו) הוא שמצאו אצלו ולא שהודה מעצמו.
- 7. ראה רמב"ם הל' גזילה פ"ז ה"ח.
- 8. ראה רא"ם וש"ח כאן.
- *. גם של הקרן – ראה להלן הערה 12. וכן אין טעם לחלק ביניהם (ובפרט ע"ד הפשט). כן להעיר אשר "טובת הנאה" כאן (כמו בכ"מ) היינו שיכול ליתננו לכל מי שירצה (ואפילו לא לבנו או שלוחו) ע"מ שימסרו להנגזל.
- 9. נשא ה, יו"ד.
- 10. ופשוט שמצד ההסברה דלעיל (שמכיון שהיא כפרה אי"ז שייך להנגזל) אין מקום לעקם את הכתוב ולהוציאו מפשוטו.
רש"י על שמות כ״ב:ח׳ - הטקסט מספריא
על כל דבר פשע. שֶׁיִּמָּצֵא שַׁקְרָן בִּשְׁבוּעָתוֹ – שֶׁיָּעִידוּ עֵדִים שֶׁהוּא עַצְמוֹ גְּנָבוֹ – וְיַרְשִׁיעוּהוּ אֱלֹהִים עַל פִּי הָעֵדִים.
ישלם שנים לרעהו. לִמֶּדְךָ הַכָּתוּב, שֶׁהַטּוֹעֵן בְּפִקָּדוֹן לוֹמַר נִגְנַב הֵימֶנּוּ, וְנִמְצָא שֶׁהוּא עַצְמוֹ גְּנָבוֹ, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל; וְאֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁנִּשְׁבַּע וְאַחַ"כָּ בָּאוּ עֵדִים, שֶׁכָּךְ דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ: וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים, קְרִיבָה זוֹ שְׁבוּעָה הִיא, אַתָּה אוֹמֵר לִשְׁבוּעָה אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לַדִּין, שֶׁכֵּיוָן שֶׁבָּא לַדִּין וְכָפַר לוֹמַר נִגְנְבָה, מִיָּד יִתְחַיֵּב כֶּפֶל אִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁהוּא בְיָדוֹ? נֶאֱמַר כָּאן שְׁלִיחוּת יָד וְנֶאֱמַר לְמַטָּה שְׁלִיחוּת יָד – שְׁבוּעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ – מַה לְּהַלָּן שְׁבוּעָה, אַף כָּאן שְׁבוּעָה (שם):
אשר יאמר כי הוא זה. לְפִי פְשׁוּטוֹ אֲשֶׁר יֹאמַר הָעֵד כִּי הוּא זֶה שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ עָלָיו, הֲרֵי הוּא אֶצְלְךָ, עַד הַדַּיָּנִין יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם, וְיַחְקְרוּ אֶת הָעֵדִים, אִם כְּשֵׁרִים הֵם וְיַרְשִׁיעוּהוּ לְשׁוֹמֵר זֶה, יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם, וְאִם יַרְשִׁיעוּ אֶת הָעֵדִים, שֶׁנִּמְצְאוּ זוֹמְמִין, יְשַׁלְּמוּ הֵם שְׁנַיִם לַשּׁוֹמֵר. וְרַבּוֹתֵינוּ זִ"לִ דָּרְשׁוּ כִּי הוּא זֶה לְלַמֵּד, שֶׁאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדָה בְּמִקְצָת, לוֹמַר כָּךְ וְכָךְ אֲנִי חַיָּב לְךָ, וְהַמּוֹתָר נִגְנַב מִמֶּנִּי (שם ק"ז):
על כל דבר פשע FOR ALL MANNER OF TRESSPASS in which he (the bailee) is proved a liar in respect of his oath (i. e. is convicted of perjury), because witnesses testify that he himself has stolen it and the judges condemn him on the evidence of the witnesses,
ישלם שנים לרעהו HE SHALL PAY THE DOUBLE TO HIS FELLOW-MAN — Scripture teaches you that in a case of a bailment where one pleads that it has been stolen from him and it is proved that he himself has stolen it he is liable to pay “kefel” (twice the value of the article) to the owner. When, however, does this law hold good? In the case that he has taken an oath that it has been stolen from him and witnesses afterwards appear and testify to the contrary. For our Rabbis expound this phrase as follows: (Bava Kamma 63b) “and the owner of the house shall approach unto the judges” — this “approaching the judges” is an expression signifying the taking of an oath. You say that it means approaching the judges in order to take an oath, but perhaps this is not so, and it means that he approaches them to put his case, and that the meaning of the verse is. that as soon as the bailee appears before the court and denies any liability, saying, “it has been stolen” from me, he at once becomes liable to pay double if witnessess appear who testify that the bailment is still in his possession? You certainly cannot argue thus! For “conversion” (שליחות יד) is mentioned here and later on (v. 10) it is mentioned again: “Then shall the oath of the Lord be between the two of them, if he hath not put his hand (אם לא שלח ידו) unto his fellow-man’s goods”. — Now, what is the meaning of the phrase in the latter case? It is evident from what precedes it that it is a matter of taking an oath! So also here it is a matter of taking an oath. (Bava Kamma 63b).
אשר יאמר כי הוא זה means, according to the literal sense, any article about which the witness will say: “this is the very article” about which you have taken an oath that it has been stolen from you; see, it is actually in your possession! — then the matter of dispute between the two of them shall come before the judges. These shall examine the witnesses, and if they prove to be trustworthy and they (the judges) condemn this bailee, then he has to pay double. If, however, they condemn the witnesses because these are found to be “plotting” witnesses (זוממין) then shall they (the witnesses) pay double to the bailee. Our Rabbis, of blessed memory, however, explained that כי הוא זה tells us that no oath can be imposed upon him (the defendant) except if he admits a part of the other’s claim asserting, “So-and-so much I owe you, and the rest has been stolen from me” (according to this explanation the phrase כי הוא זה is not a statement of the witnesses but that of the bailee himself; i. e. he says, כי הוא זה, “it is this only” that you have to claim and not as much as you say) (Bava Kamma 107b).
משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה ז׳:ח׳ - הטקסט מספריא
אין הנשבע על כפירת ממון משלם חומש עד שיודה מעצמו. אבל אם באו עדים והוא עומד בכפירתו משלם הקרן בלבד על פי עדים ואינו משלם את החומש. שהחומש עם הקרבן לכפרה הם באים ואינו מביאם אלא על פי עצמו.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 1 עמודים.