208
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
מקום להסיק שהיא אינה ממעטת בשר עוף, כדי לרמוז בכך לאיסור מדברי סופרים גם לגבי עוף33.
ט. איסור בשר עוף בחלב – בכל שלושת הפרטים
בפירוש רש"י ישנם ענינים של הלכה, וכן ענינים של פנימיות התורה. מעניני ההלכה34, אשר בפירוש רש"י זה:
לגבי איסור בשר עוף בחלב מדרבנן, יש שתי דעות: לפי דעה אחת אסרו חכמים בשר עוף בחלב רק באכילה35, ולפי הדעה האחרת אסרו זאת אף בהנאה ובבישול36.
לפי פירוש רש"י, שהתורה רומזת לאיסור בשר עוף בחלב שמדברי סופרים באזהרה "לא תבשל גדי..." שבפרשת תשא, העוסקת באיסור הנאה, מובן, שלפי פירוש רש"י, חל איסור זה אף לגבי הנאה, ולא רק לגבי אכילה.
אך לאמיתו של דבר, יותר מכך – לפי פירוש רש"י אסור בשר עוף בחלב אף בבישול:
כיון שלאיסור בשר עוף בחלב שמדברי סופרים רומזת התורה בפסוק המחדש "אזהרה לבשר", יוצא, שבאזהרה זו יש שני ענינים: האיסור מהתורה, שבמלים "בחלב אמו" מגלה הפסוק שב"אזהרה לבשר", לא נכלל בשר עוף; והאיסור מדברי סופרים, שב"אזהרה לבשר" נכלל גם בשר עוף (כפי שהפסוק עצמו רומז, שמדברי סופרים, המלים "בחלב אמו" אינן ממעטות בשר עוף),
מכך מובן, שכשם שה"אזהרה לבשר" שבפסוקנו אמורה לגבי האיסור "לא תבשל" באופן כללי, כולל שלושת הפרטים: אכילה, הנאה ובישול, והתורה אוסרת כל בשר (חוץ מעוף) אף בבישול – כך גם ה"אזהרה לבשר", כפי שהיא מדברי סופרים אשר אוסרת בשר עוף, אף היא חלה בכל שלושת הפרטים, וגם בישול בשר עוף בחלב אסור מדברי סופרים.
י. החשיבות של אהבת ישראל
מהענינים של "יינה של תורה" שבפירוש רש"י זה:
הערות
- 33. ונ"ל דרש"י (בפירושו עה"ת) ס"ל (ע"ד דעת הרמב"ם פיהמ"ש כלים פי"ז מי"ב. סהמ"צ שרש ב') דגם "דברי סופרים" – הם מן התורה, אלא שאין זה עיקר (פשוטו) של מקרא (ועפי"ז יומתק ל' רש"י (בשלח שם) "מדברי סופרים", אף שבד"ה שלפניו כותב "חכמים"). והוא ע"ד שבכ"מ – בפרש"י עה"ת – שהפירוש ע"פ דרך הפשט אינו מתיישב כ"כ מוסיף רש"י פי' ע"ד הדרש וכו' (היינו שדרש זה ג"כ שייך לאמרו בפשוטו של מקרא, אלא שאינו עיקר הפשט שהביאו לפני זה) – כן הוא ג"כ בנוגע להלכות שבכתוב, שיש בהן שהן עיקרו של (פשוטו של) מקרא ויש – שמדברי סופרים שלמדו כן בפי' ספר התורה הזה.
- 34. ראה ג"כ לעיל הערה 20.
- 35. טושו"ע יו"ד סי' פ"ז.
- 36. ב"ח שם.
משנה כלים י״ז:י״ב - הטקסט מספריא
ויש שאמרו במדה גסה מלא תרווד רקב. כמלא תרווד גדול של רופאים. וגריס נגעים כגריס הקלקי. האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה. ונודות יין ושמן. שיעורן כפיקה גדולה שלהן. ומאור שלא נעשה בידי אדם שיעורו כמלא אגרוף גדול. זה הוא אגרופו של בן בטיח. אמר ר' יוסי ישנו כראש גדול של אדם. ושנעשה בידי אדם. שיעורו כמלא מקדח גדול של לשכה. שהוא כפונדיון האיטלקי. וכסלע הנירונית. וכמלא נקב שבעול:
ספר המצוות, שורשים ב׳ - הטקסט מספריא
שאין ראוי למנות כל מה שלמדים באחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן או מרבוי:
[א] כבר בארנו בפתיחת חבורנו בפירוש המשנה שרוב דיני התורה יצאו בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם ושהדין היוצא במדה מאותן המדות הנה פעמים תפול בו המחלוקת ושיש שם דינין הן פירושים מקובלים ממשה אין מחלוקת בהם אבל הם מביאין ראיה עליהן באחת משלש עשרה מדות כי מחכמת הכתוב שהוא אפשר שימצא בו רמז מורה על הפירוש ההוא המקובל או היקש יורה עליו וכבר בארנו זה הענין שם. וכשיהיה זה כן הנה לא כל מה שנמצא לחכמים שהוציאו בהיקש משלש עשרה מדות נאמר שהוא נאמר למשה בסיני ולא גם כן נאמר בכל מה שימצא בתלמוד שיסמכוהו אל אחת משלש עשרה מדות שהוא דרבנן, כי פעמים יהיה הפירוש ההוא מקובל ממשה בסיני לפי הראוי בזה שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת משלש עשרה מדות אם בארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא הנה ראוי למנותו אחר שהמקובלים ממנו אמרו שהוא דאורייתא. ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן שאין שם כתוב יורה עליו. וזה גם כן שרש כבר נשתבש בו זולתנו ולכן מנה יראת חכמים עם מצות עשה, ואשר הביאו לזה לפי מה שיראה לי מאמר ר' עקיבא את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים חשב שכל מה שיגיע משלש עשרה מדות הוא מן הכלל הנזכר, ואם היה הענין כמו שחשבו למה לא מנו כבוד בעל האם ואשת האב מצוה בפני עצמה מחוברת אל כבוד אב ואם וכן כבוד אחיו הגדול כי אלו האישים למדנו שאנו חייבין לכבדם ברבוי אמרו (כתובות ק"ג) כבד את אביך לרבות אחיך הגדול ואמרו את אביך לרבות בעל אמך ואת אמך לרבות אשת אביך כמו שאמרו את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, אם כן מפני מה מנו אלו ולא מנו אלו. וכבר הגיעו בזה הסכלות אל יותר קשה מזה, וזה כשמצאו דרש בפסוק יתחייב בדרש ההוא לעשות פעולות או להרחיק ענין מן הענינים והם כלם בלי ספק מדרבנן ימנו אותם בכלל המצות ואע"פ שפשטיה דקרא לא יורה על דבר מאותם הענינים עם השרש שהועילונו בו ע"ה והוא אמרם ז"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והיות התלמוד בכל מקום ישאל פשטיה דקרא במאי כתיב כשמצאו פסוק ילמדו ממנו על צד הבאור והראיה דברים רבים. והנסמכים במחשבה זו מנו בכלל המצות בקור חולים ונחום אבלים וקבורת מתים בעבור הדרש הנזכר באמרו יתברך והודעת להם את הדרך ילכו בה, ואמרו את הדרך זו גמילות חסדים, ילכו זה בקור חולים בה זה קבורת מתים, ואת המעשה אלו הדינים, אשר יעשון זו לפנים משורת הדין, והשבו כי כל פועל ופועל מאלו הפעולות מצוה בפני עצמה, ולא ידעו כי אלו הפעולות כלם ודומים להם נכנסות תחת מצוה אחת מכל המצות הכתובות בתורה בבאור והוא אמרו יתברך ואהבת לרעך כמוך, ובזה הדרך בעצמו מנו חשוב תקופות מצוה בעבור הדרש הבא בהיא חכמתכם ובינתכם והוא אמרם (שבת ע"ה) איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוי אומר זה חשוב תקופות ומזלות, ואילו מנה מה שהוא יותר מבואר מזה ויחשוב מה שהוא יותר ראוי למנותו והוא כל דבר שנלמד בתורה במדה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן היה עולה מנין המצות לאלפים רבים. ואולי תחשוב שאני בורח מלמנותן להיותן בלתי אמתיות והיות הדין היוצא במדה ההיא אמת או בלתי אמת, אין זו הסבה. אבל הסבה כי כל מה שיוציא אדם ענפים מן השרשים שנאמרו לו למשה בסיני בבאור והם תרי"ג מצות ואפילו היה המוציא משה בעצמו אין ראוי למנותם. והראיה על זה כלו אמרם בגמרא תמורה (דף ט"ז) אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים שנשתכחו בימי אבלו של משה ואעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מפלפולו שנאמר כל איש אשר יכה את קרית ספר ולכדה וגו' וילכדה עתניאל בן קנז. וכשהיו כך הנשכחות כמה היה הכלל שנשכח ממנו זה המספר, כי גם מן השקר שנאמר שנשכח ממנו כל מה שנודע ובלא ספק היו אותם הדינים המוצאים בקל וחומר ובזולתו מהמדות אלפים רבים ואלו כלם היו נודעים בימי משה. ונאמר עליהם דקדוקי סופרים כי כל מה שלא שמעו בסיני בבאור הנה הוא מדברי סופרים. הנה כבר התבאר כי תרי"ג מצות שנאמרו לו למשה בסיני לא ימנה בהן כל מה שילמד בשלש עשרה מדות ואפילו בזמנו עליו השלום כל שכן שלא ימנה בהן כל מה שהוציאו באחרית הזמן, אבל אמנם ימנה מה שהיה בפירוש מקובל ממנו והוא שיבארו המעתיקים ויאמרו שזה הדבר אסור לעשותו ואיסורו דאורייתא או יאמרו שהוא גוף תורה הנה נמנה אותו כי הוא נודע בקבלה ולא בהיקש ואמנם זכרו ההיקש בו והביאו הראיה עליו באחת משלש עשרה מדות להראות חכמת הכתוב כמו שבארנו בפירוש המשנה:
שולחן ערוך, יורה דעה פ״ז - הטקסט מספריא
כָּתוּב בַּתּוֹרָה: לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ (שְׁמוֹת כג, יט, לד, כו, דְּבָרִים יד, כא) ג' פְּעָמִים; אֶחָד לְאִסוּר בִּשּׁוּל, וְאֶחָד לְאִסוּר אֲכִילָה, וְאֶחָד לְאִסוּר הֲנָאָה. וְהוֹצִיא אֲכִילָה בִּלְשׁוֹן בִּשּׁוּל, לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא דֶּרֶךְ בִּשּׁוּל, אֲבָל מִדְּרַבָּנָן אָסוּר בְּכָל עִנְיָן. כָּל בָּשָׂר בְּחָלָב שֶׁאֵינוֹ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, מֻתָּר בַּהֲנָאָה. (טוּר וְאָרֹךְ כְּלָל ל').
גְּדִי, לָאו דַּוְקָא, דְּהוּא הַדִּין שׁוֹר, שֶׂה וָעֵז. וְלֹא שְׁנָא בַּחֲלֵב אֵם, וְלֹא שְׁנָא בַּחֲלֵב אַחֶרֶת, אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהֹוֶה.
אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּבְשַׂר בְּהֵמָה טְהוֹרָה בַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְהוֹרָה, אֲבָל בְּשַׂר טְהוֹרָה בַּחֲלֵב טְמֵאָה, אוֹ בְּשַׂר טְמֵאָה בַּחֲלֵב טְהוֹרָה, מֻתָּרִים בְּבִשּׁוּל וּבַהֲנָאָה. וּבְשַׂר חַיָּה וָעוֹף, אֲפִלּוּ בַּחֲלֵב טְהוֹרָה, מֻתָּר בְּבִשּׁוּל, וּבַהֲנָאָה; וְאַף בַּאֲכִילָה אֵינוֹ אָסוּר, אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן. אֲבָל דָּגִים וַחֲגָבִים, אֵין בָּהֶם אִסוּר, אֲפִלּוּ מִדְּרַבָּנָן. הַגָּה: וְנָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת חָלָב מִשְּׁקֵדִים וּמַנִּיחִים בָּהּ בְּשַׂר עוֹף, הוֹאִיל וְאֵינוֹ רַק מִדְּרַבָּנָן. אֲבָל בְּשַׂר בְּהֵמָה, יֵשׁ לְהַנִּיחַ אֵצֶל הַחָלָב שְׁקֵדִים, מִשּׁוּם מַרְאִית הָעַיִן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ס"ו לְעִנְיַן דָּם (ד"ע).
אָסוּר לְבַשֵּׁל בַּחֲלֵב אִשָּׁה, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן. וְאִם נָפַל לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל, בָּטֵל, וְאֵין צָרִיךְ שִׁעוּר. הַגָּה: וְנִרְאֶה לְפִי זֶה, דְּכָל שֶׁכֵּן דְּאָסוּר לְבַשֵּׁל לְכַתְּחִלָּה בַּחֲלֵב טְמֵאָה, אוֹ בָּשָׂר טָמֵא בְּחָלָב טָהוֹר (ד"ע) וְדַוְקָא בְּשַׂר בְּהֵמָה, אֲבָל בְּעוֹף, דְּרַבָּנָן, אֵין לָחוּשׁ.
בֵּיצִים הַנִּמְצָאִים בְּעוֹפוֹת, אִם הֵם גְמוּרוֹת דְּהַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֶלְבּוֹן וְחֶלְמוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מְעֹרָה בְּגִידִים, הֲרֵי זוֹ גְּמוּרָה וּמֻתָּר לְאָכְלָהּ בְּחָלָב. אֲבָל אִם אֵין לָהּ אֶלָּא חֶלְמוֹן, אָסוּר לְבַשְּׁלָם בְּחָלָב. אֲבָל אִם אֲכָלָם בִּפְנֵי עַצְמָם, מֻתָּר לֶאֱכֹל אַחֲרֵיהֶם גְּבִינָה אוֹ חָלָב.
הַמְעֻשָּׁן וְהַמְבֻשָּׁל בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא, אֵין לוֹקִין עָלָיו. וְכֵן הַמְבַשֵּׁל בָּשָׂר בְּמֵי חָלָב, אוֹ בַּחֲלֵב מֵתָה, אוֹ בַּחֲלֵב זָכָר, אוֹ שֶׁבִּשֵּׁל דָּם בְּחָלָב, פָּטוּר, וְאֵין לוֹקִין עַל אֲכִילָתוֹ מִשּׁוּם בָּשָׂר בְּחָלָב. הַגָּה: וַחֲלֵב זָכָר לֹא מִקְּרֵי חָלָב כְּלָל. וְאִם נָפַל לְתוֹךְ קְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר, אֵינוֹ אוֹסֵר. אֲבָל חֲלֵב מֵתָה, וּמֵי חָלָב, אוֹסְרִים הַמַּאֲכָל כְּמוֹ חָלָב עַצְמָהּ. וַאֲפִלּוּ בְּבִשּׁוּל, יֵשׁ לֶאֱסֹר לְכַתְּחִלָּה (כֵּן מַשְׁמָע בְּאָרֹךְ כְּלָל ל"א). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָסוּר לַחְתּוֹת הָאֵשׁ תַּחַת קְדֵרָה שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, לְפִי שֶׁהֵם מְבַשְּׁלִים בָּהֶם פְּעָמִים חָלָב, פְּעָמִים בָּשָׂר, וְהַמְחַתֶּה תַּחַת קְדֵרָה שֶׁלָּהֶם בָּא לִידֵי בִּשּׁוּל בָּשָׂר בְּחָלָב (הַגָּהַת מָרְדְּכַי פ' הַצְלָמִים). עוֹד כָּתְבוּ דְּאֵין לְעָרֵב מַיִם שֶׁהֵדִיחוּ בָּהֶם כְּלִי בָּשָׂר עִם מַיִם שֶׁהֵדִיחוּ בָּהֶם כְּלֵי חָלָב, וְלִתֵּן לִפְנֵי בְּהֵמָה, דַּאֲסוּרִים בַּהֲנָאָה (מהרי"ו). עוֹד כָּתְבוּ, דְּהַכְּלִי שֶׁעוֹשִׂין בּוֹ מַיִם לַחֲפִיפַת הָרֹאשׁ, אֵין לְשַׁמֵּשׁ בּוֹ, דְּעוֹשִׂין אוֹתָהּ מֵאֵפֶר שֶׁעַל הַכִּירָה וּרְגִילוּת הוּא לְהִתְעָרֵב שָׁם בָּשָׂר וְחָלָב. (מהרי"ל). וְלָכֵן יֵשׁ לֶאֱסֹר גַּם כֵּן לְהִשְׁתַּמֵּשׁ מִן הַקְּדֵרוֹת שֶׁל הַתַּנּוּרִים שֶׁבְּבֵית הַחֹרֶף, מִשּׁוּם דְּנִתָּזִים עֲלֵיהֶם לִפְעָמִים בָּשָׂר וְחָלָב מִן הַקְּדֵרוֹת שֶׁמְּבַשְּׁלִים בַּתַּנּוּרִים (מהרי"ו). וּבְדִיעֲבַד אֵין לָחוּשׁ בְּכָּל זֶה. וְאַף לְכַתְּחִלָּה אֵין בָּזֶה אֶלָּא חֻמְרוֹת בְּעָלְמָא, וְהַמֵּקֵל לֹא הִפְסִיד.
הַמְּבַשֵּׁל שְׁלִיל בְּחָלָב, חַיָּב. וְכֵן הָאוֹכְלוֹ. אֲבָל הַמְּבַשֵּׁל שִׁלְיָא, אוֹ עוֹר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת וְעִקְּרֵי קַרְנַיִם וּטְלָפַיִם הָרַכִּים, פָּטוּר. וְכֵן הָאוֹכְלָם, פָּטוּר.
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּנַסְיוּבֵי דַּחֲלָבָא (פי' חָלָב הַמִּתְמַצֶה מִקִפְאוֹן הַגְּבִינָה), אֵינָם בִּכְּלָל מֵי חָלָב, וְאָסוּר מִן הַתּוֹרָה. אֶלָּא מֵי חָלָב הַיְנוּ אַחַר שֶׁעוֹשִׂים הַגְּבִינוֹת מְבַשְּׁלִים הַנַּסְיוּבֵי, וְהָאֹכֶל צָף מִלְּמַעְלָה, וְלֹא נִשְׁאָר בּוֹ אֶלָּא מַיִם בְּעָלְמָא. זֶהוּ הַנִּקְרָא מֵי חָלָב.
חָלָב הַנִּמְצָא בַּקֵּבָה, אֵינוֹ חָלָב, וּמֻתָּר לְבַשֵּׁל בּוֹ בָּשָׂר אֲפִלּוּ בַּצָּלוּל שֶׁבָּהּ (טוּר בְּשֵׁם רִי"ף וְרַמְבַּ"ם). וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר, (תוס' ורא"ש ור"ת ורשב"א ור"ן) וְכֵן נוֹהֲגִין.
חָלָב הַנִּמְצָא בַּקֵּבָה לְכַתְּחִלָּה אֵין לְהִנִּיחוֹ בַּקֵּבָה עַד שֶׁיִּצְטַּנֵּן הֶחָלָב בְּתוֹךְ הַקֵּבָה (אָרֹךְ כְּלָל י"ח בְּשֵׁם רַבִּי שִׂמְחָה וְהַגָּהַת אֲשֵׁרִי), אֲבָל בְּדִיעֲבַד אֵין לָחוּשׁ עַד שֶׁנִּמְלַח בְּקֵבָתָהּ, אוֹ שֶׁעָמַד בּוֹ יוֹם אֶחָד, אָסוּר לְהַעֲמִיד בּוֹ. הַגָּה: וְאִם הֶעֱמִיד בּוֹ, אִם הוּא הַצָּלוּל אוֹסֵר כָּל הַגְּבִינוֹת עַד שֶׁיְּהֵא ס' בֶּחָלָב שֶׁהֶעֱמִיד נֶגֶד הַקֵּבָה הָאֲסוּרָה. וְאִם הָיָה ס' בֶּחָלָב, הַכֹּל מֻתָּר. וְאִם הָיָה הַקֵּבָה קְרוּשָׁה, אֵינָהּ אוֹסֶרֶת כְּלוּם, אֲפִלּוּ לֹא הָיָה ס' בֶּחָלָב נֶגֶד הַקֵּבָה. (לְדַעַת רַבֵּנוּ תָּם). וְאִם הָיָה הַקֵּבָה צָלוּל מִתְּחִלָּה, וְנִקְרַשׁ, יֵשׁ לוֹ דִּין צָלוּל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א וּבְשֵׁם הַפּוֹסְקִים). וְיֵשׁ מְקִלִּין בְּזֶה (ש"ד בְּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַמָּרְדְּכַי), וּבִמְקוֹם הֶפְסֵד יֵשׁ לְהָקֵל. עוֹר הַקֵּבָה, לִפְעָמִים מוֹלְחִים אוֹתוֹ וּמְיַבְּשִׁין אוֹתוֹ, וְנַעֲשֶׂה כְּעֵץ, וּמְמַלְּאִים אוֹתוֹ חָלָב, מֻתָּר; דְּמֵאַחַר שֶׁנִּתְיַבֵּשׁ הָוֵי כְּעֵץ בְּעָלְמָא, וְאֵין בּוֹ לַחְלוּחִית בָּשָׂר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט).
אִם הֶעֱמִיד גְּבִינָה בְּעוֹר קֵבַת כְּשֵׁרָה, יֵשׁ בָּהּ טַעַם בָּשָׂר, אֲסוּרָה. וְאִם לָאו, מֻתֶּרֶת. אֲבָל הַמַּעֲמִיד בְּעוֹר קֵבַת נְבֵלָה, וּטְרֵפָה, וּבְהֵמָה טְמֵאָה, אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא. הַגָּה: מִשּׁוּם דְּדָבָר הָאָסוּר בְּעַצְמוֹ, וּמַעֲמִיד, אֲפִלּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָּטִיל (כ"כ בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת הָרַשְׁבָּ"א וְהָרַ"ן). וְדַוְקָא שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם מַעֲמִיד אַחֵר, רַק הָאָסוּר, אֲבָל אִם הָיָה שָׁם גַּם כֵּן מַעֲמִיד הֶתֵּר, הָוֵי זֶה וָזֶה גּוֹרֵם, וּמֻתָּר אִם אִכָּא ס' נֶגֶד הָאָסוּר (מִמַּשְׁמָעוּת הַמָּרְדְּכַי).
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך יג ‹ במדבר ‹ שיחה א ‹ 6 לקו"ש ח"ו ע' 208
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.