32
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
בריאה יצירה עשיה, עד ל"עולם הזה הגשמי והחומרי ממש" "שאין תחתון למטה ממנו" ו"מלא קליפות וסטרא אחרא"*, נעשית המשכה זו על ידי יוסף.
זהו ההסבר, בפנימיות הענינים, לכך שברכת יעקב לפרעה "שיעלה נילוס ברגלו" ניתנה על ידי "ויבא יוסף את יעקב אביו ויעמידהו לפני פרעה"**,
כי יעקב כשלעצמו ועניניי הם בעולם האצילות, וכדי ש"יורגשו" גם למטה, עד שאף בנילוס -- העבודה הזרה של המצרים - יהיה ניכר שהשפעתו (בשלמות) תלויה בברכתו של יעקב, יש צורך בעבודתו של יוסף, אשר הוא הביא את עניני יעקב "לפני פרעה".
מכך מובן, שגילוי האור ש"המשיך" יעקב במצרים, שגם שם תורגש ממשלתו של הקדוש-ברוך-הוא, נמשך בזמן חיי יעקב וחיי יוסף. אך לאחר ש"וימת יוסף", הפסיק גילוי זה, ומצרים נותרה כפי שהיתה מצד עצמה.
ולכן נאמר במדרש "מת יוסף... כאילו אותו היום נכנסו למצרים": עד אז, כאשר עדיין האיר במצרים בגלוי האור ש"נמשך" על ידי יעקב ויוסף, עדיין לא היתה זו "מצרים" האמיתית, למרות שגם אז היתה בדרגה נמוכה הרבה יותר מארץ ישראל, כדלעיל בסעיף ח'. רק כאשר "מת יוסף" וגילוי זה הפסיק, הרי אז "כאילו אותו היום נכנסו למצרים".
₪ מיתת "כל אח'ו..." - 8 בלבד
אמנם, גם לאחר מות יוסף עדיין זכרו, שהברכה הגיעה למצרים על ידי יעקב ויוסף,
וקיומו של "מלך חדש... אשר לא ידע את יוסף" היה יכול להתחיל רק לאחר "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא""ל,
אך היתה זו רק ידיעה והכרה שכלית, אשר אינה דומה כלל למצב שהיה לפני מות יוסף, כאשר האור היה בגלוי.
וכיון שידיעה זו היא חיצונית בלבך**, ואילו עיקר ופנימיות הענין של המשכת יעקב ויוסף כבר לא היו אז, יוצא, שעל ידי "וימת" של "כל אחיו וכל הדור ההוא", דבר שגרם ל"ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף" (אפילו לא בידיעה), לא התרחשה ירידה מהותית,
ולכן נחשב ענין זה למאורע שהוא פרט בלבד בפעם השניה של "הבאים מצרימה", כדלעיל בסעיף ה'.
יא. "מושיען של ישראל" - מעל לטבע לפי כל האמור לעיל יובן הקשר בין "נולדו בה סימני נערות" לבין "הורתה שלא במצרים":
ישנו כלל ש"אין חבוש מתיר עצמו"*. לכן צריך היה משה רבינו, מושיען של ישראל, להיות דוקא משבט לוי'%, אשר עליהם לא חלה "מלאכת שעבוד מצרים"'", כי מפני שהוא לא היה משועבד, היה בכחו לגאול את ישראל ממצרים.
להיות במצב שאין הוא נכלל ב"הבאים
הוספה / בשורת הגאולה
העולם כולו לעבוד את ה' ביחד כו'". (משיחות ש"פ שמות, כ"א טבת תשנ"ב)
הערות
- 4. תניא פל"ו,
- 5. ויגש מז, ז,
- 6. שלכן, כשמת יוסף ונפסקה ההשפעה - השליכו את יוסף ליאור ,בדי שיתברכו מימיו" (סוטה יג, א).
- 4. ובחדא"ג מהר"ל בסוטה שם: ,,כי ידעו כי יוסף הוא המשביר .. שכך ה" ברכת יוסף שיתפרנסו בשבילו הכל כדכתיב משם רועה אבן ישראל" - והרי ברכה זו (הכח ,שיתפרנסו בשבילו הכל") באה לו מיעקב.
- 7. ועפ"ז יובן מ"ש כאן ,ומת יוסף" - אף שכבר נאמר זה
- 6. אך כיון שמשה היה צריך להוציא את בני ישראל גם מירידתם במצרים, וגם מירידתם הראשונה, המסופרת בפרשת ויגש, ולא רק משעבוד מצרים - מובן, שמשה היה צריך
- 7. בס"פ ויחי - כי מה ענתחדש ב,וימת כל הדור ההוא" הוא, זה שנשכח (וימת) ענינו של יוסף.
- 8. - להעיר מירוש' סוטה פ"א ה"ח: כתוב אחד אומר כו' שהיו הפלשתים יראים ממנו .. לאחר מותו כדרך שהיו יראים ממנו .. בחייו. וכיון שבכתוב (ממנו הוא הלימוד הנ"ל) נאמר (לנוסחת הירוש' - תוד"ה מעבירם שבת נה, ב) וישפוט את ישראל ארבעים שנה, מובן שזהו (שהי" שופט ובאופן דכ' שנה שלאחרי מותו נכללים ביחד עם כ' שנה שבחייו - דמורה על איזו השתוות ביניהם - זהו) העיקר (אלא שהי' אפשרי ע"י שהיו הפלשתים יראים כו)), היינו שהי' כמו בחייו. ועד"ז י"ל שזוהי הכוונה ב,וימת יוסף" דבפרשתנו - שנפסק גם ענין זה (והרי גם כאן תיבת ,ימת" כוללת ,כל הדור ההוא" עם ,,יוסף").
- 8. ראה לקמן ע' 12778 ובהנסמן שם, בענין ההפרש בין ראי' ושמיעה,
- 9. ברכות ה, ב. וש"נ.
- 0. ראה גם ספר גבורות ה' (להמהר"ל) פט"ז. ושם, שמטעם זה נאמר בלידת משה ,וילך איש (סתם) מבית לוי ויקח את בית (סתם) לוי" (ולא כלשון המורגל בכגון דא).
- 1. תנחומא וארא ו. שמו"ר פ"ה, טז. רש"י שמות ה, ד.
- 4. ויק"ר פליב, ה, וש"נ.
- 65. כייה הכותרת בדפוס ויניצאה רפד. שי. 6 אבות פ"א מ'"א.
- 7. הל' מלכים ספי"א.
תניא, ליקוטי אמרים ל״ו - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים.
וְהִנֵּה, לֹא שַׁיָּיךְ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ בְּחִינַת מַעְלָה וּמַטָּה, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין בְּשָׁוֶה.
אֶלָּא בֵּיאוּר הָעִנְיָן, כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרֵךְ יָחִיד וּמְיוּחָד, וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם, וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ. רַק שֶׁהַשִּׁינּוּי הוּא אֶל הַמְקַבְּלִים חַיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, וְכִדְפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים ״חַיּוֹת״ אֵין רוֹאִין כוּ׳.
וְזֶהוּ עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַל יְדֵי רִיבּוּי הַלְּבוּשִׁים הַמַּסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ, עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוּמְרִי מַמָּשׁ, וְהוּא הַתַּחְתּוֹן בַּמַּדְרֵגָה, שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכוּפָּל, עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵן נֶגֶד ה׳ מַמָּשׁ, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״.
וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.
וְלָזֶה נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת עוֹז וְכֹחַ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בְּאוֹר ה׳ הַנִּגְלֶה לֶעָתִיד בְּלִי שׁוּם לְבוּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ [פֵּירוּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בְּכָנָף וּלְבוּשׁ], וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, וּכְתִיב: ״כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וְגוֹ׳, כִּי ה׳ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְגוֹ׳״.
וְנוֹדָע, שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ
הגהה
וְקַבָּלַת שָׂכָר ﬠִיקָּרוֹ בָּאֶלֶף הַשְּׁבִיﬠִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּלִקּוּטֵי תּוֹרָה מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה:
וְגַם כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים מֵעֵין זֶה, בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, כְּדִכְתִיב: ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – ״הָרְאֵתָ״ מַמָּשׁ, בִּרְאִיָּה חוּשִׁיִּית, כְּדִכְתִיב: ״וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת״ – ״רוֹאִים אֶת הַנִּשְׁמָע״, וּפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: מִסְתַּכְּלִים לַמִּזְרָח וְשׁוֹמְעִין אֶת הַדִּבּוּר יוֹצֵא אָנֹכִי כוּ׳. וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת וּלְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְכִדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים ״דְּלֵית אֲתַר דְּלָא מַלֵּיל מִינֵּיהּ עִמְּהוֹן כוּ׳״.
וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי גִּילּוּי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהֵן כְּלָלוּת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ, וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ תּוֹרַת חַיִּים״. וְלָכֵן הָיוּ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״שֶׁעַל כָּל דִּבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, אֶלָּא שֶׁהֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לָהֶן בְּטַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים״, וְהוּא טַל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא ״עוֹז״, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – טַל תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ כוּ׳״.
רַק שֶׁאַחַר כָּךְ גָּרַם הַחֵטְא וְנִתְגַּשְּׁמוּ הֵם וְהָעוֹלָם, עַד עֵת קֵץ הַיָּמִין, שֶׁאָז יִזְדַּכֵּךְ גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף וְהָעוֹלָם, וְיוּכְלוּ לְקַבֵּל גִּילּוּי אוֹר ה׳, שֶׁיָּאִיר לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת ״עוֹז״. וּמִיִּתְרוֹן הַהֶאָרָה לְיִשְׂרָאֵל – יַגִּיהַּ חשֶׁךְ הָאוּמּוֹת גַּם כֵּן, כְּדִכְתִיב: ״וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה׳״, וּכְתִיב: ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לָבוֹא בְּנִקְרֹת הַצּוּרִים וּבִסְעִיפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ וְגוֹ׳״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עוּזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ וְגוֹ׳״:
מדרש תנחומא, וארא ו׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָה עָלֵינוּ (שמות ג, יח). אָמְרוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁמָּא תֹּאמַר שִׁנִּינוּ אֶת הַלָּשׁוֹן, שֶׁאָמַרְנוּ לוֹ, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ה, א). וּבִשְׁבִיל כָּךְ הִקְשָׁה כְּנֶגְדֵּנוּ. חָזְרוּ וְאָמְרוּ לוֹ: ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ (שמות ה, ג).
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה הֵן רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ (שמות ה, ה). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, וּמֶה עָשָׂה לָהֶם? הִתְחִיל מְחָרֵק עֲלֵיהֶם שִׁנָּיו וְאָמַר: נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים (שמות ה, יז). לְשׁוֹן טִנּוּף הוּא, יִשְׁתַּחֲקוּ עַצְמוֹתֵיכֶם, קְדֹשִׁים אַתֶּם קְדֹשִׁים, עַל כֵּן אַתֶּם אוֹמְרִים. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי פָּנוּי הָיָה מֵעֲבוֹדַת פָּרֶךְ. אָמַר לָהֶם פַּרְעֹה? בִּשְׁבִיל שֶׁאַתֶּם פְּנוּייִן, אַתֶּם אוֹמְרִים נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ.
אָמַר לָהֶם: לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם וְגוֹ' (שמות ה, ד). מַהוּ לָמָּה? אָמַר לָהֶם: אַתֶּם לְמָה וְדַבָּרֵיכֶם לְמָה כִּבְיָכוֹל, דַּיְּכֶם לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם.
תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה וְגוֹ'. מַהוּ וְאַל יִשְׁעוּ? שֶׁהָיָה בְּיָדָן מְגִלּוֹת שֶׁהָיוּ מִשְׁתַּעְשְׁעִין בָּהֶן מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, לוֹמַר, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹאֲלָן. אָמַר לָהֶם פַּרְעֹה: אַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר, אַל יִהְיוּ מִשְׁתַּעְשְׁעִין. כְּלוֹמַר, וְאַל יְהוּ נְפִישִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְגוֹ',
וַיָּפֶץ הָעָם וְגוֹ'. מִפְּנֵי שֶׁהוּא כַּתְּמָרִין. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָחָר אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם מַכּוֹת, וְהֵם אוֹמְרִים: פַּרְעֹה חוֹטֵא וְאָנוּ לוֹקִין. כֵּיוָן שֶׁיִּשְׂרָאֵל יוֹצְאִין לְהָבִיא קַשׁ לַעֲשׂוֹתוֹ תֶּבֶן, הָיָה מִצְרִי רוֹאֵהוּ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, מַבְרִיחוֹ וּמְשַׁבֵּר אֶת שׁוֹקָיו, לְפִיכָךְ וַיָּפֶץ הָעָם.
וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים, זֶה דָּתָן וַאֲבִירָם, שֶׁכָּתוּב בָּהֶן: וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים (במדבר טז, פז). הִתְחִילוּ מְחָרְפִים וּמְגַדְּפִים כְּלַפֵּי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וְאָמְרוּ: יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט. אָמְרוּ לָהֶם: רְאוּ הֵיאַךְ עֲשׂוּיִין יִשְׂרָאֵל מִן הַמַּכּוֹת. רֵיחַ הָיָה בְּיַד הַמִּצְרִים שֶׁאָנוּ נִגְאָלִין, וְעַכְשָׁו בָּאתֶם וְהַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ הָרֵיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וְגוֹ'.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי בַּר שַׁלּוּם: אָמְרוּ לוֹ: מָשָׁל נֶאֱמַר לְמָה אָנוּ דּוֹמִין? לְשֶׂה שֶׁבָּא הַזְּאֵב לִטֹּל אוֹתָהּ מִן הָעֵדֶר, רָץ הָרוֹעֶה אַחֲרֶיהָ לְהַצִּילָהּ מִפִּי הַזְּאֵב, בֵּין הָרוֹעֶה וְהַזְּאֵב נִבְקַע הַשֶּׂה. כָּךְ אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמֹשֶׁה: מִבֵּינְךָ לְבֵין פַּרְעֹה אָנוּ מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה'. וְאִם תֹּאמַר: מָה אִכְפַּת לָךְ. אִם כֵּן לָמָּה זֶה שְׁלַחְתָּנִי (שמות כב, ו). וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ. שִׁמְךָ חַיִּים וּרְפוּאָה לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, וּבְשִׁמְךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה, מַה יַּעֲשׂוּ אוֹתָן הַנְּתוּנִים בְּתוֹךְ הַדִּימוֹס. אָמַר לוֹ: עַתָּה תִּרְאֶה וְכוּ'.
שמות רבה ה׳:ט״ז - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה משֶׁה וְאַהֲרֹן. מַהוּ לָמָּה, אָמַר לָהֶם אַתֶּם לָמָּה, וְדִבְרֵיכֶם לָמָּה. לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי פָּנוּי הָיָה מֵעֲבוֹדַת פָּרֶךְ, אָמַר לָהֶם פַּרְעֹה בִּשְׁבִיל שֶׁאַתֶּם פְּנוּיִים אַתֶּם אוֹמְרִים (שמות ה, ח): נֵלְכָה וְנִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ, לְכוּ לְסִבְלוֹתֵיכֶם.
רש"י על שמות ה׳:ד׳ - הטקסט מספריא
תפריעו את העם ממעשיו. תַּבְדִּילוּ וְתַרְחִיקוּ אוֹתָם מִמְּלַאכְתָּם, שֶׁשּׁוֹמְעִין לָכֶם וּסְבוּרִים לָנוּחַ מִן הַמְּלָאכָה; וְכֵן "פְּרָעֵהוּ אַל תַּעֲבֹר בּוֹ" (משלי ד') – רַחֲקֵהוּ, וְכֵן "וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי" (שם א'), "כִּי פָרֻעַ הוּא" (שמות ל"ב) – נִרְחָק וְנִתְעָב:
לכו לסבלתיכם. לְכוּ לִמְלַאכְתְּכֶם שֶׁיֵּשׁ לָכֶם לַעֲשׂוֹת בְּבָתֵּיכֶם, אֲבָל מְלֶאכֶת שִׁעְבּוּד מִצְרַיִם לֹא הָיְתָה עַל שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי; תֵּדַע לְךָ, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן יוֹצְאִים וּבָאִים (שמות רבה):
תפריעו את העם ממעשיו means ye detach and take them away from their work, because they listen to you and believe that they may refrain from the work. Similar are: (Proverbs 4:15) “פרעהו pass not by it”, i. e. keep it far from thee, pass not by it; (Proverbs 1:25) “and ye withdraw (ותפרעו) all my counsel”; (Exodus 32:25) “for it is פרע” i. e. it had removed itself from the proper path and had made itself a thing to be abhorred (but cf. Rashi on this verse where he explains the word by מגולה — נתגלה שמצו וקלונו).
לכו לסבלתיכם. GO YE UNTO YOUR BURDENS — Go to your work which you have to do at home; but it cannot signify “go to your labours as slaves”, for he was speaking to Moses and Aaron who were of the tribe of Levi, and the work of Egyptian slavery had not been imposed on the tribe of Levi. You may know that this was so, because Moses and Aaron went and came just as they pleased (Exodus Rabbah 5:16).
משנה אבות א׳ - הטקסט מספריא
משה קבל תורה מסיני. ומסרה ליהושע. ויהושע לזקנים. וזקנים לנביאים. ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלשה דברים. הוו מתונים בדין. והעמידו תלמידים הרבה. ועשו סייג לתורה:
שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד. על התורה. ועל העבודה. ועל גמילות חסדים:
אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב. שלא על מנת לקבל פרס. ויהי מורא שמים עליכם:
יוסי בן יועזר איש צרדה. ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם. יוסי בן יועזר אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים. והוי מתאבק בעפר רגליהם. והוי שותה בצמא את דבריהם:
יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה. ויהיו עניים בני ביתך. ואל תרבה שיחה עם האשה. באשתו אמרו. קל וחומר באשת חברו. מכאן אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה. גורם רעה לעצמו. ובוטל מדברי תורה. וסופו יורש גיהנום:
יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם. יהושע בן פרחיה אומר. עשה לך רב. וקנה לך חבר. והוי דן את כל האדם לכף זכות:
נתאי הארבלי אומר הרחק משכן רע. ואל תתחבר לרשע. ואל תתיאש מן הפורענות:
יהודה בן טבאי. ושמעון בן שטח קבלו מהם. יהודה בן טבאי אומר. אל תעש עצמך כעורכי הדיינין. וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים. וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין כשקבלו עליהם את הדין:
שמעון בן שטח אומר הוי מרבה לחקור את העדים. והוי זהיר בדבריך. שמא מתוכם ילמדו לשקר:
שמעיה ואבטליון קבלו מהם. שמעיה אומר אהוב את המלאכה. ושנא את הרבנות. ואל תתודע לרשות:
אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם. שמא תחובו חובת גלות. ותגלו למקום מים הרעים. וישתו התלמידים הבאים אחריכם. וימותו. ונמצא שם שמים מתחלל:
הלל ושמאי קבלו מהם. הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן. אוהב שלום. ורודף שלום. אוהב את הבריות. ומקרבן לתורה:
הוא היה אומר נגד שמא. אבד שמיה. ודלא מוסיף יסיף ודלא יליף. קטלא חייב. ודישתמש בתגא חלף:
הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני. ואם לא עכשיו אימתי:
שמאי אומר עשה תורתך קבע. אמור מעט ועשה הרבה. והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות:
רבן גמליאל אומר עשה לך רב. והסתלק מן הספק. ואל תרבה לעשר אומדות:
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם עומד. על הדין. ועל האמת. ועל השלום. שנאמר (זכריה ח, טז) אמת ומשפט שלום. שפטו בשעריכם:
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א - הטקסט מספריא
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשיו. ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח דרך כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט מישראל זה מלך המשיח ומחץ פאתי מואב זה דוד וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים והיה אדום ירשה זה דוד שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו' והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.
אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה ולא צוה הקדוש ברוך הוא לתוהו אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה.
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות כיון שנהרג נודע להם שאינו ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת ועיקר הדברים ככה הן שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.
ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה ויילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג--בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן--עד עת קץ: כי עוד, למועד"
אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין--כבר נתנבא בו דנייאל, שנאמר "ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון--ונכשלו" (דניאל יא,יד). וכי יש מכשול גדול מזה: שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.
אבל מחשבות בורא עולם--אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו--אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד" (ראה צפניה ג,ט).
כיצד: כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב; והם נושאים ונותנים בדברים אלו, ובמצוות התורה--אלו אומרים מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם, ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח, וגילה נסתריהם.
וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא--מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.