258
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
"אפם", והוא המשיך להיות באותו תוקף עד להריגת אחרון אנשי שכם.
לכך מביא רש"י דוגמא מ"וילמד לטרף טרף אדם אכל": כאשר מדובר על מקרה רגיל, שבעל חיים רעב טורף אדם להשקיט רעבונו, הרי אין הכרח שבפעם הבאה הוא יטרוף אדם באותה ריתחה. אך כאשר "וילמד לטרף טרף", כאשר בעל החיים כבר "מלומד" ומורגל בטרף אדם, הרי אז הוא טורף כל אדם בפני עצמו באותו אופן.
י. "מדרשו" – פירוש ראשון ועיקרי
אך גם פירוש זה קשה ביותר. כי:
א) אין מתקבל על הדעת לומר, שבני יעקב, אשר "כולן צדיקים"39, יפעלו מתוך כעס כה עצום (אף כאשר הכעס נובע מקדושה, מפני ש"נבלה עשה בישראל") שאינו נרגע עד הריגת אחרון אנשי שכם.
ב) במלה "איש" הכוונה היא גם לחמור, כשאר אנשי שכם, כדלעיל בסעיף ה'. וכיון ש"באפם הרגו כל איש שכעסו עליו", את כולם באותו כעס, יוצא, שגם הריגת חמור נעשתה בכעס שאינו רב יותר מכל שאר אנשי שכם –
ואילו בהגיון פשוט יש לומר, שכעסם על חמור אבי שכם, על אשמתו במעשה, היה צריך להיות חזק הרבה יותר מכל שאר אנשי שכם. ואף מכך שבפסוק שבפרשת וישלח6 מפורט בנפרד "ואת חמור... הרגו", לאחר שכבר נאמר "ויהרגו כל זכר", מובן, שבהריגת חמור היה שוני40.
מפני קשיים אלו אין רש"י מסתפק בפירוש "פשוטו", והוא זקוק לפירוש של "מדרשו", שנאמר "איש" בלשון יחיד, כי "אינן נחשבין כולן אלא כאיש אחד".
ויותר מכך: כיון שלפי "פשוטו" – "באפם הרגו כל איש שכעסו עליו" – הקשיים הם על עצם ההסבר, כדלעיל, ואילו לפי הפירוש "אינן נחשבין..." הקושי העיקרי הוא בכך שזהו "מדרשו", שבפשוטם של הפסוקים אין מקור ברור להוכיח שכל אנשי שכם נחשבו כאיש אחד – לכן מביא רש"י תחילה, כפירוש עיקרי, את "מדרשו"41.
יא. הפירוש השלישי אינו מתאים
כבר הוסבר פעמים רבות42, שכאשר רש"י מביא שני פירושים, ובשניהם יש קשיים מאותו סוג, מביא רש"י גם פירוש שלישי, שבו אין מתעוררים הקשיים שבשני הקודמים, למרות שמצד שני, הוא קשה יותר מפני פרט אחר.
ובעניננו: כיון שהקושי בשני הפירושים הוא מאותו סוג –
הערות
רש"י על בראשית ל״ה:כ״ב - הטקסט מספריא
בשכן ישראל בארץ ההיא. עַד שֶׁלֹּא בָא לְחֶבְרוֹן אֵצֶל יִצְחָק אֵרְעוּהוּ כָל אֵלֶּה:
וישכב. מִתּוֹךְ שֶׁבִּלְבֵּל מִשְׁכָּבוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ שְׁכָבָהּ; וְלָמָּה בִלְבֵּל וְחִלֵּל יְצוּעָיו? שֶׁכְּשֶׁמֵּתָה רָחֵל נָטַל יַעֲקֹב מִטָּתוֹ, שֶׁהָיְתָה נְתוּנָה תָּדִיר בְּאֹהֶל רָחֵל וְלֹא בִּשְׁאָר אֹהָלִים, וּנְתָנָהּ בְּאֹהֶל בִּלְהָה; בָּא רְאוּבֵן וְתָבַע עֶלְבּוֹן אִמּוֹ, אָמַר אִם אֲחוֹת אִמִּי הָיְתָה צָרָה לְאִמִּי, שִׁפְחַת אֲחוֹת אִמִּי תְּהֵא צָרָה לְאִמִּי? לְכָךְ בִּלְבֵּל (שבת נ"ה):
ויהיו בני יעקב שנים עשר. מַתְחִיל לְעִנְיָן רִאשׁוֹן, מִשֶּׁנּוֹלַד בִּנְיָמִין נִשְׁלְמָה הַמִּטָּה וּמֵעַתָּה רְאוּיִים לְהִמָּנוֹת, וּמְנָאָן; וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ, לְלַמְּדֵנוּ בָא, שֶׁכֻּלָּן שָׁוִין וְכֻלָּן צַדִּיקִים, שֶׁלֹּא חָטָא רְאוּבֵן:
בשכן ישראל בארץ ההוא WHEN ISRAEL DWELT IN THAT LAND — before he came to Isaac at Hebron, all these troubles happened to him.
וישכב AND HE LAY — Because he had disturbed his couch Scripture accounts it to him as though he had actually sinned in this manner. But why did he disturb his couch? When Rachel died Jacob removed to Bilhah’s tent and Reuben came and protested against the slight thus inflicted on his mother (Leah). He said: “If my mother’s sister was her rival, is that any reason why the handmaid of my mother’s sister should become a rival to her!” On this account he disturbed the couch (Shabbat 55b).
ויהיו בני יעקב שנים עשר NOW THE SONS OF JACOB WERE TWELVE — Scripture begins again where it left off the previous narrative (i.e. the birth of Benjamin): when Benjamin was born the destined number of his sons was complete and it was proper that they should then be enumerated; and therefore it enumerates them. Our Rabbis explained that these words are intended to tell us that Jacob’s twelve sons were all equal — they were all equally righteous, for Reuben had committed no actual sin (Shabbat 55b).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.