892

ו. וביותר אינו מובן, על פי המבואר בהבדל בין לשון קודש ושאר הלשונות: אחד הטעמים לשם לשון קודש הוא משום שבו אין שם לערוה וכו'²⁸, ומקשים על כך: הרי כל נברא מקבל את חיותו מהשם שבו נקרא בלשון הקודש. אותיות השם הם הכלי לחיות האלוקי, הנמשך לנברא זה מה"עשרה מאמרות" מהם נברא כל העולם²⁹, וכל נברא חייב שיהיה לו שם בלשון הקדש. ואם כן כיצד אפשר לומר שדבר מסויים אין לו שם? הביאור בזה: השם בלשון הקדש מורה על הדבר כפי שהוא עדיין בקדושה ואינו כלל דבר של ערוה, ורק לאחר שהדבר משתלשל למטה מטה נעשה ענין של ערוה, ואז הוא מקבל גם את שמו בשבעים לשון.

(על דרך המבואר בחסידות בארוכה³⁰ על הנאמר בחטא עץ הדעת: "וידעו כי ערומים הם גו'", שרק לאחר החטא הבינו אדם וחוה שהם ערומים, ושואלים על כך: כיצד יתכן שעל ידי החטא נתוספה בהם תבונה? והתירוץ: קודם החטא, כיון שלא היה אצל האדם כלל ענין של תאוה, וכל האברים ענינם היה רק לשרת על ידם את הקב"ה – לכן "ולא יתבוששו" – כי משום שלא נתערבה בזה כל תאוה, והדבר שימש רק לקיים על ידו מצוה, מצות פרו ורבו, הרי לא היתה כל בושה בכך, כשם שאדם אינו מתבייש ביד שמניח עליה תפילין. ואדרבה מצות פרו ורבו היא המצוה הראשונה. רק לאחר חטא עץ הדעת, שהביא תאוה לעולם, נעשה הדבר לגנאי, ואז הבינו אדם וחוה שיש להתבייש בזה).

שבעים הלשון עצמן חלוקות לדרגות שונות³¹, ומתוכן הלשון המצרי היא בדרגה נחותה ביותר. כי "מצרים" נקראת "ערות הארץ", ואנשיה "שטופי בזנות"³², שבזה הרי מתבטאת מעלת השפה כמבואר לעיל; ועם כל זה, כאשר התורה זקוקה לתיבה שתבטא את עצמותו של הקב"ה, היא משתמשת בלשון מצרי?!

ז. והביאור: כבר בתיבה הראשונה שאמר הקב"ה במתן תורה, רמז את כוונת מתן תורה: לשם מה הוא הגילוי של "אנכי" (התגלות עצמותו יתברך ולא הארה של אלקות בלבד) שנתגלתה עד אז – לשם לשון מצרי. תכלית התורה היא, להמשיך קדושה לא רק בענינים של לשון קודש – לשם כך אין צורך לנצל את הכח שניתן