844

כלומר, שהקב"ה קרא אותם בשמות כדי להדגיש חשיבותם. בשעה שישראל הולכים לגלות עלולים הם ח"ו לילך שם לאבדון, לפיכך מונה אותם הקב"ה וקורא אותם בשמות, כדי שלא יתבטלו, כי "דבר ש(נמנה) במנין לא בטל"⁴, ומכל שכן שדבר שנקרא בשם אינו נשכח שזוהי חשיבות גדולה יותר מ"דבר שבמנין"⁵. כפי שהדין הוא בשכחה, שאם שכח בעל־הבית תבואה או פרות בשדה הרי זה שכחה ושייך לעניים. אבל כאשר שוכח דבר הנקרא בשם מיוחד, כלשון המשנה⁶: "כל זית שיש לו שם בשדה", אינו שכחה. כלומר, שאף שלפי שעה ובחיצוניות הרי שכחם בעל הבית, אין זה כשאר השכחות שנעשים הפקר לעניים, כי משום חשיבותו אין השכחה שכחה אמיתית, ובפנימיות לא שכחם מעולם בעל־הבית. כך הוא גם לגבי הגלות, שבחיצוניות נראה כשכחה ח"ו, ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני⁷, אך כיון שבני ישראל הם דבר חשוב, שהרי "הקב"ה קרא שמות לכולם", אינם יכולים ליבטל או להיות הפקר ח"ו, כי הקב"ה אינו שוכחם לעולם.

לכן – אף שבתחילה מדמה המדרש את ישראל לצבא השמים סתם, שבהם נכללים גם השמש והירח – מסיים המדרש שישראל "משולים לכוכבים". כי בצבא השמים עצמו יש לכוכבים יתרון על השמש והירח. על השמש וירח כתיב⁸: "וחפרה הלבנה ובושה החמה". אבל הכוכבים קיימים לעד, וכן גם בני ישראל⁹.

כמדובר כמה פעמים¹⁰, יש לפירושים שונים על אותו פסוק שייכות ביניהם. וכן הוא לגבי שני המדרשים שהובאו לעיל: על ידי זה שהקב"ה קרא לבני ישראל בשמות, נעשו לדבר חשוב שאינו בטל; וזה עצמו נתן בהם הכח (כנאמר במדרש השני) "שלא שינו את שמם", שגלות מצרים לא השפיעה עליהם ויצאו משם באותן שמות שבאו עמם לשם.

ג. דיוק נוסף ישנו¹¹ בפסוק ואלה שמות וגו', שבזה מרומז שצדיקים "דומים לבוראם". במדרש נאמר¹²: "הרשעים הן קודמין לשמן – גלית שמו, נבל שמו וכו', אבל הצדיקים שמן קודמין – ושמו קיש ושמו שאול, ושמו ישי וכו', דומין לבוראם, שנאמר