360
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
רצון" וכשישראל עושין רצונו של מקום היה מעמד הכרובים (בבית־המקדש) פניהם איש אל אחיו, "כמער איש ולויות"14, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום, שאז אין זו עת רצון, היה מעמד הכרובים הפוך.
במדרש15 נאמר שבשעה שנכנסו הנכרים לקדשי הקדשים ראו את הכרובים פניהם איש אל אחיו, כמער
ו איש ולויות, ושלחו אותם על פני כל האומות: "ראו למה אומה זו עובדת".
נשאלת איפוא הקושיא: שעת החורבן היתה הרי היפוכה של עת רצון, ומדוע אם כן היה אז מעמד הכרובים – פניהם איש אל אחיו?
בתורת החסידות מוסבר התוכן הפנימי של הגלות, במשל להשפעת הרב לתלמיד:
כשהרב משפיע השכלה לתלמידו הריהו נתון בתשומת לב אל התלמיד. אך כשתוך כדי ההשפעה מבצבץ בשכלו של הרב רעיון חדש – הרי, בטבעה של כל הברקה שכלית, חייב הרב להפנות את דעתו מיד אל ההברקה החדשה, שאם לא כן היא תיעלם ולא יועילו לאחר מכן כל היגיעות. מפני עוצם פנימיות אהבתו של הרב לתלמיד הוא רוצה, איפוא, להתמסר אל ההברקה כדי שיוכל לקלטה, ולהעבירה כעבור זמן גם לתלמיד.
בשעה שהרב מפנה תשומת לבו אל הברקת הרעיון החדש – הרי בה במדה שגדלה תשומת לבו לרעיון כך מתמעטת תשומת הלב לתלמיד ומתמעטת גם ההשפעה.
– ככל שהרעיון החדש נעלה ועמוק יותר צריכה להיות רבה יותר ההתמסרות אליו, ומשום כך גדלה יותר הסחת הדעת מן התלמיד בשעה זו, עד כדי היווצרות ענין של "גלות"
"חורבן" לדידו של התלמיד.
ברם, אין זה (החורבן והגלות) כי אם בבחינה חיצונית ואילו מבחינת פנימיות הענין הרי כאן תכלית הגילוי, ואדרבה: עצם העובדה שהרב מוכן, משום טובת התלמיד, להפנות תשומת לבו מן התלמיד כדי לקלוט את הרעיון החדש – מוכיח את יקר ערך הרעיון החדש במדה שכדאי ליצור לרגע ענין של גלות וחורבן לגבי התלמיד, ובלבד שבסופו של דבר תהיה האפשרות לגלות לתלמיד את הרעיון החדש.
נמצא, איפוא, שככל שגדול יותר ההעלם מהוה הוא הוכחה למדת גדולתו של הגילוי, ליקר ערך הרעיון, כך שמשום גודל האהבה לתלמיד רוצה הרב לגלותו לו ולכן כדאי לו לגרום לו לפי שעה העלם וסילוק כדי שסוף סוף יקבל את הרעיון החדש.
לפי זה יובן התוכן הפנימי של ענין הגלות – למרות שמבחינה חיצונית הוא גלות וחורבן הרי מבחינה פנימית זו תכלית הגילוי במדה יתרה, התגלות הגאולה העתידה, ולשם התגלות הגאולה העתידה כדאי שיהיה לפי שעה ענין של גלות וחורבן מבחינה
הערות
- 14. מלכים א ז, לו.
- 15. פתיחתא דאיכה רבה ט. יומא נד, ב.
יומא נ״ד ב - הטקסט מספריא
כְּאִישׁ הַמְעוֹרֶה בַּלְּוָיָיה שֶׁלּוֹ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ גּוֹיִם לַהֵיכָל רָאוּ כְּרוּבִים הַמְעוֹרִין זֶה בָּזֶה, הוֹצִיאוּן לַשּׁוּק וְאָמְרוּ: יִשְׂרָאֵל הַלָּלוּ, שֶׁבִּרְכָתָן בְּרָכָה וְקִלְלָתָן קְלָלָה — יַעַסְקוּ בִּדְבָרִים הַלָּלוּ? מִיָּד הִזִּילוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ״.
וּשְׁתִיָּה הָיְתָה נִקְרֵאת. תָּנָא: שֶׁמִּמֶּנָּה הוּשְׁתַּת הָעוֹלָם. תְּנַן כְּמַאן דְּאָמַר מִצִּיּוֹן נִבְרָא הָעוֹלָם, דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עוֹלָם מֵאֶמְצָעִיתוֹ נִבְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּצֶקֶת עָפָר לַמּוּצָק וּרְגָבִים יְדוּבָּקוּ״.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: עוֹלָם מִן הַצְּדָדִין נִבְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר הֱוֵי אָרֶץ וְגֶשֶׁם מָטָר וְגֶשֶׁם מִטְרוֹת עוּזּוֹ״. רַבִּי יִצְחָק (נַפָּחָא) אָמַר: אֶבֶן יָרָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּיָּם, מִמֶּנּוּ נִשְׁתַּת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל מָה אֲדָנֶיהָ הׇטְבָּעוּ אוֹ מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ״.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מִצִּיּוֹן נִבְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִזְמוֹר לְאָסָף אֵל אֱלֹהִים ה׳״. וְאוֹמֵר: ״מִצִּיּוֹן מִכְלַל יוֹפִי״ — מִמֶּנּוּ מוּכְלָל יׇפְיוֹ שֶׁל עוֹלָם.
תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: ״אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה׳ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם״, ״תּוֹלְדוֹת שָׁמַיִם״ — מִשָּׁמַיִם נִבְרְאוּ, ״תּוֹלְדוֹת הָאָרֶץ״ — מֵאֶרֶץ נִבְרְאוּ.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִצִּיּוֹן נִבְרְאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִזְמוֹר לְאָסָף אֵל אֱלֹהִים ה׳ דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ״. וְאוֹמֵר: ״מִצִּיּוֹן מִכְלַל יוֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ״ — מִמֶּנּוּ מוּכְלָל יוֹפְיוֹ שֶׁל עוֹלָם.
נָטַל אֶת הַדָּם מִמִּי שֶׁמְּמָרֵס בּוֹ וְכוּ׳. מַאי כְּמַצְלִיף? מַחְוֵי רַב יְהוּדָה —
It means like a man joined and clinging to his livaya, his partner, i.e., his wife. In other words, the cherubs appeared to be embracing one another. Reish Lakish said: When gentiles destroyed the Second Temple and entered the Sanctuary, they saw these drawings of cherubs clinging to one another. They peeled them from the wall, took them out to the market, and said: These Jews, whose blessing is a blessing and whose curse is a curse, due to their great fear of God, should they be occupied with such matters, making images of this kind? They immediately debased and destroyed them, as it is stated: “All who honored her debase her because they have seen her nakedness” (Lamentations 1:8).
§ The mishna taught that a stone sat in the Holy of Holies and it was called the foundation [shetiyya] rock. A Sage taught in the Tosefta: Why was it called shetiyya? It is because the world was created [hushtat] from it. The Gemara comments: We learned the mishna in accordance with the opinion of the one who said that the world was created from Zion. As it was taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: The world was created from its center, as it is stated: “When the dust runs into a mass, and the clods cleave fast together” (Job 38:38). The world was created by adding matter to the center, like the formation of clumps of earth.
Rabbi Yehoshua says: The world was created from the sides, as it is stated: “For He said to the snow: Become the earth, likewise to the shower of rain, and to the showers of His mighty rain” (Job 37:6). This verse indicates that the rains fell from all sides, which led to the creation of the earth. Rabbi Yitzḥak Nappaḥa said: The Holy One, Blessed be He, cast a stone into the sea, from which the world was created, as it is stated: “Upon what were its foundations fastened; or who laid its cornerstone?” (Job 38:6).
And the Rabbis say: The world was created from Zion, as it is stated: “A Psalm of Asaph. God, the Lord God has spoken and called the earth, from the rising of the sun to its place of setting” (Psalms 50:1), and it states: “Out of Zion, the perfection of beauty, God has shined forth” (Psalms 50:2), i.e., from Zion the beauty of the world was perfected. The mishna is taught in accordance with this last opinion.
It was taught in a baraita that Rabbi Eliezer the Great says: “These are the generations of the heaven and the earth when they were created, on the day that the Lord God made earth and heaven” (Genesis 2:4) means that the generations of the heavens, i.e., all things found in the heavens, were created from the heavens, while the generations of the earth were created from the earth.
And the Rabbis say: Both these and those were created from Zion, as it is stated: “A Psalm of Asaph. God, the Lord God has spoken and called the earth, from the rising of the sun to its place of setting,” and it says: “Out of Zion, the perfection of beauty, God has shined forth,” i.e., from Zion the beauty of the world was perfected, which includes both the generations of the heavens and the generations of the earth.
§ The mishna taught that the High Priest took the blood of the bull from the one who was stirring it so it would not coagulate, and he entered and sprinkled it like one who whips. The Gemara asks: What is the meaning of: Like one who whips? Rav Yehuda demonstrated the action with his hand,
מצוטט בעמוד אחד
מאמרים מלוקטים 1
- חלק ג ‹ בס"ד. פורים ה'תשד"מ לקו"ש ח"ב ע' 360
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.