278

יג. ביתר עומק: מן העובדה שהרים אחרים באו לטעון כלפי הקב"ה שיש לתת התורה עליהם משום שהם הרים גבוהים – מובן שענין של הר הוא ענין של חשיבות.

אילו לא היה בהר אלא "התנפחות" גרידא – לא היתה מלכתחלה כל סברה בקרב ההרים שהדבר ישמש נימוק למתן תורה עליהם, והרי, אדרבה: "לא תמצא בגסי הרוח"¹². יש איפוא, לומר שיש כאן הגבהה כזו הנחשבת ליתרון.

כך נאמר גם בתורת החסידות, שענינו של הר הוא זיכוכו והתעלותו של הדומם: "צומח שבדומם"¹³. אלא שבה בשעה יש להיות בתכלית ההתבטלות והשפלות.

אף ברוחניות כן. הרי "אין עני אלא בדעת ואין עשיר אלא בדעת"¹⁴. ההתבטלות של "ונפשי כעפר לכל תהיה" הנדרשת כהכנה ל"פתח לבי בתורתך ובמצותיך כו'" נדרשת גם מעשיר בדעת. למרות ידיעתו שהוא עשיר באמת – עליו להיות באותה שעה כעפר לכל, באמת.

כפי שידוע פירוש הכתוב: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"¹⁵. למרות שידע משה רבנו את מעלותיו, שהתורה ניתנה על ידו, החשיב עצמו קטן מכל האדם שעל פני האדמה, ואפילו מדור "עקבתא דמשיחא", משום שסבר שמעלותיו באו מכך שהקב"ה נתן לו, ואילו ניתנו ליהודי אחר מעלותיו שלו – היה הלה עושה יותר ממנו.

משום התבטלותו של משה, שלא חש התנשאות בנפשו, אף מפני המעלות שניחן בהן, היה כלי לתורה והתורה ניתנה על ידו.

יד. לפי זה יובן גם הדיוק שבלשון: "משה קבל תורה מסיני", והרי, לכאורה, לא חשוב מי קבל התורה, שכן העיקר הוא שהתורה באה מן הקב"ה?

אלא, שלפי האמור לעיל מובן הדבר: ההוראה מכך שמשה קיבל – היא כהדגשה שהתורה באה מסיני. כל יהודי הניגש לתורה חייב לגלות¹⁶ בנפשו תכונותיו של משה, בשני הענינים:

א) תוקף והתבטלות כאחד, כפי שנאמר במשה: "ויהי בישורון מלך"¹⁷, ובד בבד – "ענו מאד מכל האדם". ב) ענוה, גם תוך ידיעת המעלות העצמיות.

טו. זה גם הסבר הענין שבשבתות שבין חג הפסח לבין חג השבועות, אחרי "בהוציאך את העם ממצרים" ולפני "תעבדון את האלקים על ההר הזה", נלמדים פרקי אבות, כהכנה למתן תורה (משום שבמסכת אבות נידונות מדות טובות ודרך ארץ, והרי