269

האריז"ל³¹, שמלאך או שרף וכו' – לא זו בלבד שלא היו מוציאים מישהו משם, אלא שאף היו נטמעים הם עצמם שם – והרי שם לא היתה אלא יציאה מן הרע – כך, וכל שכן, בספירת העומר, כשיש צורך בהפיכת הנפש הבהמית עצמה, ודאי שיש להזדקק לכוח עליון ביותר, שיהא מסוגל לנחות למטה ולהשפיע על הרע.

ולפיכך נאמר "ממחרת השבת": שבת היא הדרגה העילאית ביותר של זמן, אבל היא עדיין בכלל זמן, בכלל "שבעת ימי ההיקף"³². בתוך שבעת ימי ההקיף גופם – היא הדרגה העליונה, וכמאמר רז"ל³³ על הפסוק "ויכולו אלקים ביום השביעי": "מה היה העולם חסר? – מנוחה, באה שבת – באה מנוחה", מנוחת השבת היא דבר הקשור לעולמות. "ממחרת השבת" היא דרגא הנעלית משבת, האור שלמעלה מן ההשתלשלות.

וזה המובן של "וספרתם לכם ממחרת השבת": כדי שיהיה "וספרתם לכם", לקיחת מ"ט הימים, ה"מדות" של הנפש הבהמית, ובירורם וזיכוכם ("וספרתם" – מלשון: ספירות, בהירות³⁴) – יש הכרח ב"מחרת השבת", למעלה מהשתלשלות.

(מלוקט מד"ה וספרתם תשי"א,

יז. הלכה היא לגבי ספירת העומר: כשאדם מחסיר ח"ו יום אחד מספירה – עליו לספור את שאר הימים ללא ברכה³⁵.

טעם לדבר³⁶: יש דעה הסוברת שארבעים ותשעת ימי הספירה מהוים כל אחד מצוה מיוחדת, ולפי זה, הרי אף כשאדם מחסיר יום אחד אין לדבר כל השפעה לגבי שאר הימים, שכן כל יום הוא מצוה נפרדת.

דעה אחרת סוברת שימי הספירה מהווים כולם מצוה אחת, של ספירת ארבעים ותשעה ימים, "תמימות". ולפי זה, כשאדם מחסיר אפילו יום אחד נפגם ה"תמימות", ואין כבר כל אפשרות לקיום המצוה. ולהלכה נהוג לספור את שאר הימים אך בלי ברכה.

בלתי מובן: אם אנו רואים את כל ארבעים ותשעת הימים כמצוה אחת – איך ישנה אפשרות לברך על כל ספירה וספירה ס"ה ארבעים ותשע ברכות, והרי היו צריכים לברך רק ברכה אחת, בתחילה או בסוף?

כן בלתי מובן: לפי דעה זו, הרי אי־ספירה של יום אחד משפיעה לא רק על הימים הבאים, כי אם גם על הימים הקודמים, שכן הם מצוה אחת – היתה צריכה, איפוא, להיות ההלכה שאין לברך עד היום האחרון, מחשש של שכחת ספירת יום אחד, שאז