248
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
בשעת עריכת ה"סדר" לשם ספור שעבוד ויציאת מצרים – מה ענין בספור המאורעות שלפני התחלת הגלות ואף לפני זמן אברהם אבינו?
י. הגמרא אומרת24: "אף על פי שחטא – ישראל הוא". בכל איש ישראל, בכל מצב שיהיה, טמונה נקודת היהדות, וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר25: "אחד חכם ואחד רשע" – ה"אחד" מצוי בכל יהודי, גם ברשע, אלא שברשע הוא מכוסה ויש לגלותו.
– ה"אחד" שבכל יהודי קשור עם כוח ה"חכמה" שבנפש26. לפיכך נמנה הרשע ליד החכם, כדי לרמז שגם לרשע ישנה בחינת "אחד" מאחר שגם בו ישנה בחינת החכמה שבנפש.
יא. החובה לטפל ברשע ולהעלותו – אינה קטנה מן החובה לטפל בתם ובשאינו יודע לשאול, ואפילו – בחכם.
הרי "כנגד ארבעה בנים דברה תורה", ישנו דבור של התורה לטפל בהם, ולכן משקל שוה לכולם, כיון שכל דבור פרטי שבתורה קשור לכל התורה כולה.
כשחסרה אות אחת בספר תורה27 נוגע הדבר לקדושת כל האותיות, ולא חשוב איזו אות היא החסרה. אין הבדל אם דבור התורה קשור ב"אחד חכם", או באב שאליו הציווי: "והגדת לבנך", באב – אבינו שבשמים המתרץ ומסלק את כל הקושיות, או ברשע. כל דבור תורם לשלימות הקדושה בכלל התורה כולה.
יב. דבר זה רמוז גם במאמר רז"ל: "אף על פי שחטא – ישראל הוא".
לשון רז"ל מדויקת, ומדוע, איפוא, נאמר הביטוי ישראל, שהוא שם המעלה, ולא השם "יהודי" וכדומה?
– "ישראל" – ראשי התיבות: יש ששים רבוא אותיות לתורה. כלומר: כשם שכל התורה תלויה באות אחד, כאמור, כך תלוי כלל ישראל בכל יהודי. "בנים אתם להוי' אלקיכם" ואבינו שבשמים – כולם, כביכול, תלויים בכל יהודי בפרט28.
בהכנסתו גם של הבן הרשע ל"סדר" – תושלם כלל הכוונה של כל הענינים.
יג. טעם נוסף להעמדת הרשע בסמיכות לחכם:
מי הוא המסוגל לגלות את ה"אחד" המצוי ברשע? – אך ורק החכם! אין בכוחם של התם ושאינו יודע לשאול להעלות את הרשע, ורק החכם, שהוא בדרגה העליונה ביותר, מוכשר לכך, בחינת "כל הגבוה, גבוה ביותר – יורד למטה, מטה ביותר".
לכן מוזכר הרשע בסמיכות לחכם,
הערות
- 24. סנהדרין מד, א.
- 25. לקו"ד ח"ג ע 844.
- 26. תניא פרק יח־יט.
- 27. ראה זח"ג עא, א. תיקוני זהר תיקון כה. שו"ת נודע ביהודא מהדורא תנינא או"ח סק"ט. אבני נזר יו"ד ח"ב סשע"א.
- 28. ראה סנהדרין פ"ו מ"ה: קלני מראשי כו'.
תניא, ליקוטי אמרים י״ח - הטקסט מספריא
וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר, בַּאֵר הֵיטֵב, מִלַּת ״מְאֹד״ שֶׁבַּפָּסוּק: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד וְגוֹ׳״.
צָרִיךְ לֵידַע נֶאֱמָנָה, כִּי אַף מִי שֶׁדַּעְתּוֹ קְצָרָה בִּידִיעַת ה׳, וְאֵין לוֹ לֵב לְהָבִין בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, לְהוֹלִיד מִמֶּנָּה דְּחִילוּ וּרְחִימוּ אֲפִילוּ בְּמוֹחוֹ וּתְבוּנָתוֹ לְבַד, אַף־עַל־פִּי־כֵן, קָרוֹב אֵלָיו הַדָּבָר מְאֹד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת כָּל מִצְוֹת הַתּוֹרָה וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן, בְּפִיו וּבִלְבָבוֹ מַמָּשׁ, מֵעוּמְקָא דְלִבָּא, בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, שֶׁהִיא ״אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת״ שֶׁבְּלֵב כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא יְרוּשָּׁה לָנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ.
רַק שֶׁצָּרִיךְ לְבָאֵר וּלְהַקְדִּים תְּחִלָּה בַּאֵר הֵיטֵב, שֹׁרֶשׁ אַהֲבָה זוֹ, וְעִנְיָינָהּ, וְאֵיךְ הִיא יְרוּשָּׁה לָנוּ, וְאֵיךְ נִכְלָל בָּהּ גַּם דְּחִילוּ.
וְהָעִנְיָן, כִּי הָאָבוֹת – הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה, וְעַל כֵּן זָכוּ לְהַמְשִׁיךְ נֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה לִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם עַד עוֹלָם מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּקְדוּשָּׁה שֶׁבְּאַרְבַּע עוֹלָמוֹת אֲצִילוּת־בְּרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה, לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַדְרֵגָתוֹ וּכְפִי מַעֲשָׂיו.
וְעַל כָּל פָּנִים, אֲפִילוּ לְקַל שֶׁבְּקַלִּים וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל נִמְשָׁךְ בְּזִיוּוּגָם נֶפֶשׁ דְּנֶפֶשׁ דְּמַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה, שֶׁהִיא מַדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁבִּקְדוּשַּׁת הָעֲשִׂיָּה.
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, מֵאַחַר שֶׁהִיא מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת קְדוֹשׁוֹת, הִיא כְּלוּלָה מִכּוּלָּן, גַּם מֵחָכְמָה דַעֲשִׂיָּה, שֶׁבְּתוֹכָהּ מְלוּבֶּשֶׁת חָכְמָה דְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת, שֶׁבְּתוֹכָהּ חָכְמָה דַאֲצִילוּת, שֶׁבָּהּ מֵאִיר אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״ה׳ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ״, וְ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״.
וְנִמְצָא, כִּי אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מְלוּבָּשׁ בִּבְחִינַת חָכְמָה שֶׁבְּנֶפֶשׁ הָאָדָם – יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה מִיִּשְׂרָאֵל, וּבְחִינַת הַחָכְמָה שֶׁבָּהּ, עִם אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ, מִתְפַּשֶּׁטֶת בְּכָל בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ כּוּלָּהּ, לְהַחֲיוֹתָהּ מִבְּחִינַת רֹאשָׁהּ עַד בְּחִינַת רַגְלָהּ, כְּדִכְתִיב: ״הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ״.
[וְלִפְעָמִים מַמְשִׁיכִים פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל נְשָׁמוֹת גְּבוֹהוֹת מְאֹד שֶׁהָיוּ בְּעִמְקֵי הַקְּלִיפּוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר גִּלְגּוּלִים]:
הִנֵּה, הַחָכְמָה הִיא מְקוֹר הַשֵּׂכֶל וְהַהֲבָנָה, וְהִיא לְמַעְלָה מֵהַבִּינָה שֶׁהוּא הֲבָנַת הַשֵּׂכֶל וְהַשָּׂגָתוֹ, וְהַחָכְמָה – הִיא לְמַעְלָה מֵהַהֲבָנָה וְהַהַשָּׂגָה, וְהִיא מָקוֹר לָהֶן.
וְזֶהוּ לְשׁוֹן חָכְמָה – ״כֹּ״חַ מָ״ה״, שֶׁהוּא מַה שֶּׁאֵינוֹ מוּשָּׂג וּמוּבָן, וְאֵינוֹ נִתְפָּס בְּהַשָּׂגָה עֲדַיִין, וְלָכֵן מִתְלַבֵּשׁ בָּהּ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל.
וְלָכֵן, כָּל יִשְׂרָאֵל, אֲפִילוּ הַנָּשִׁים וְעַמֵּי הָאָרֶץ, הֵם מַאֲמִינִים בַּה׳, שֶׁהָאֱמוּנָה הִיא לְמַעְלָה מִן הַדַּעַת וְהַהַשָּׂגָה, כִּי ״פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר, וְעָרוּם יָבִין וְגוֹ׳״, וּלְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַשֵּׂכֶל וְהַדַּעַת וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל – הַכֹּל כִּפְתָיִים אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע, בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ, וַאֲנִי תָּמִיד עִמָּךְ וְגוֹ׳״, כְּלוֹמַר, שֶׁבָּזֶה שֶׁאֲנִי ״בַּעַר״ וּ״בְהֵמוֹת״ – ״אֲנִי תָּמִיד עִמָּךְ״.
וְלָכֵן, אֲפִילוּ קַל שֶׁבְּקַלִּים וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל מוֹסְרִים נַפְשָׁם עַל קְדוּשַּׁת ה׳, עַל הָרוֹב, וְסוֹבְלִים עִינּוּיִם קָשִׁים שֶׁלֹּא לִכְפּוֹר בַּה׳ אֶחָד.
וְאַף אִם הֵם בּוּרִים וְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֵין יוֹדְעִים גְּדוּלַּת ה׳, וְגַם בַּמְעַט שֶׁיּוֹדְעִים אֵין מִתְבּוֹנְנִים כְּלָל, וְאֵין מוֹסְרִים נַפְשָׁם מֵחֲמַת דַּעַת וְהִתְבּוֹנְנוּת בַּה׳ כְּלָל, אֶלָּא בְּלִי שׁוּם דַּעַת וְהִתְבּוֹנְנוּת, רַק כְּאִלּוּ הוּא דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר כְּלָל לִכְפּוֹר בַּה׳ אֶחָד, בְּלִי שׁוּם טַעַם וְטַעֲנָה וּמַעֲנֶה כְּלָל.
וְהַיְינוּ, מִשּׁוּם שֶׁה׳ אֶחָד מֵאִיר וּמְחַיֶּה כָּל הַנֶּפֶשׁ, עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתוֹ בִּבְחִינַת חָכְמָה שֶׁבָּהּ, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִן הַדַּעַת וְהַשֵּׂכֶל הַמּוּשָּׂג וּמוּבָן:
משנה סנהדרין ו׳:ה׳ - הטקסט מספריא
אמר ר' מאיר בשעה שאדם מצטער. שכינה מה הלשון אומרת כביכול. קלני מראשי קלני מזרועי אם כן המקום מצטער על דמם של רשעים שנשפך קל וחומר על דמם של צדיקים. ולא זו בלבד אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה. הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכים. אינו עובר עליו. ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו. אלא שתי בתי קברות היו מתוקנין לבית דין. אחת לנהרגין ולנחנקין. ואחת לנסקלין ולנשרפין:
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- ל - שנת תשכ"א - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ליל ב' דחג הפסח, ה'תשכ"א לקו"ש ח"א ע' 248
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.