244

שיחה א

א. מה נשתנה:

סדר ארבע הקושיות לפי מנהג חב"ד¹ הוא: מטבילין, מצה, מרור, מסובין.

לכאורה – בלתי מובן: הרי סדר זה אינו מתאים לא לחשיבות הענינים ולא לסדר הופעת הדברים לפני הילד.

לפי חשיבות הענינים היה צריך להיות הסדר: א) מצה – חיוב מדאורייתא. ב) מרור – מדרבנן (בזמן הזה²). ג) מסובין – דבר המבטא את ענין החרות. – ורק לבסוף – מטבילין, דבר שאינו אלא מנהג בלבד.

לפי סדרי ראיית התופעות ע"י הילד היה "מטבילין" צריך להיות לגמרי בסוף (שהרי העיקר הוא הטיבול השני), או, לפחות, אחרי "מסובין", משום שישנה הסבה בקידוש, עוד לפני הטיבול הראשון³.

ב. ישנם כאלה האומרים שמצוות דאורייתא יש לקיים בתוקף, עד כדי מסירת נפש, וגם מצוות דרבנן צריכות להיות בתוקף, כיון שהן נכללות במצוה "לא תסור", (וכמו שהאריך הרמב"ם⁴ ביחס לגדרים, סייגים ובפרט מצוות דרבנן – שהם בכלל "לא תסור"), ואילו מנהגים – הרי כשהם ניתנים לביצוע בקלות – "מהיכי תיתי", אבל למסירות נפש עליהם אין חובה.

יתרה מזו הם טוענים: בשעה שקיים הצורך לחנך ילדים בדרך התורה – והרי הצלחה מלאה מושגת בקושי רב – כדאי להתעלם לפעמים ממנהגים ולהתמסר להחדיר בהם תוקף לגבי דברים עיקרים.

כלפי אלו – באה הוראה מסדר הקושיות: הדבר הראשון שתינוק שואל עליו, הדבר הראשון שתינוק חש בו ושמשאיר עליו רושם – אינו ענין שמדאורייתא או מדרבנן, אלא מנהג ישראל הוא הדבר שעין התינוק צדה אותו, ושמשפיע עליו במדה גדולה ביותר.

אם תהיה ההתנהגות הכללית של