241

האמורים: דאורייתא, דרבנן ומנהגים.

בעבר היה קיים מנהג שלפני פסח היו שולחים הרבנים מצות שמורה ל"בעלי בתים" שלהם: מערכת מצות – כלומר, שש מצות – לשני הסדרים, או לכל הפחות, שתי מצות עבור כזית המצוה, כלומר המצה האמצעית.

טעם המנהג בפשטות היה – יצירת מקור הכנסה לרב. אבל בכך דאגו לענין עיקרי: קיימים הרי הרבה דינים ודקדוקים במצות מצוה¹⁷, ואין כולם בקיאים בהם או מסוגלים לקיימם. לפיכך סיפקו אותם הרבנים לבעלי הבתים, כדי שיצאו בודאי ידי מצוות מצה.

מפני טעמים שונים, במקומות רבים, התבטל המנהג. אין נוגע עתה הדיון בטעמים מדוע התבטל המנהג. מה שברצוני לומר הוא, כי הנני מבקש, ולו יישר חילי הייתי מצוה – להנהיג שוב את המנהג שרבנים ישלחו מצות שמורה לבעלי בתים שלהם.

ולא רק רב, כי אם כל מי שיש לו השפעה – רב, שוחט, או שמש, אם יש לו מישהו שכאשר ישלח לו מצות – ישתמש הלה ב"סדר" במצות ששלח לו – עליו לעשות זאת: לשלוח לו מצות, דוקא עגולות¹⁸, דווקא אפויות יד¹⁹, ודווקא – מצה שמורה²⁰, ומתוך כך תתקיים, ע"י מאות, ואולי ע"י אלפים, מישראל, מצוות אכילת מצה כפי הצריך, ובהידור. במקומות בהם נותנים לערוך סדרים כלליים (כבתי מלון וכדומה) – מובן שמסדרי הסדרים צריכים לעשות זאת.

וגדולה מעלת וסגולת מצות מצה, שהיא, כלשון הזוהר הקדוש, מיכלא דאסוותא ומיכלא דמיהמנותא (= מאכל הרפואה ומאכל האמונה)²¹, והרי אמונה היא יסוד כל המצוות והחיים בכלל²² – כי קיום המצוה כפי הצריך ובהידור – יתן חיות וקיום התורה והמצוות בכל השנה, שתהא שנת בריאות ברוחניות וממילא שנת בריאות בגשמיות.

(משיחת ש"מ ניסן תשי"ד)