224
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
נדמה שהדבר ברשות התורה, שכן, לאמתו של דבר, עובר אדם כזה על הציווי7 "קדושים תהיו", ציווי עיקרי ושרשי). – כדי להבחין איזו "בהמה" טהורה, מציינת התורה שני סימנים: א) "מפרסת פרסה". ב) "מעלת גרה".
ה. באופן כללי קיים גם בבהמה הבדל יסודי בין הראש לבין הרגל – כפי שמובן גם מהלכות טרפות וכו'. נוסף לכך הרי גם בבהמה קרובות רק הרגלים אל האדמה, ומשמעות הדבר כי הכוחות הנעלים, אף של הנפש הבהמית, אינם צריכים להיות שקועים בגשמיות, בענינים ארציים, כי אם אך ורק כוחות המעשה8, במדה ההכרחית בלבד.
– מסופר כי הרבי (מוהרש"ב) נ"ע אמר לחסיד, איש צורה ובעל כשרונות, שהתמסר למסחר בערדליים: "רגלים תקועות בערדליים כבר ראיתי, אך ראש בערדליים...".
– מלבד זאת צריכה להיות גם ברגל עצמה, בין הרגל לבין האדמה, "פרסא", הפסק בין הרגלים לבין הארציות.
ברם, פרסא זו, במובן של מחיצה, הפסק והעלם, צריכה להיות שסועה, כלומר: גם בענינים הארציים צריכה להאיר אלקות, וגם בהם יש לראות את האלקות.
[כדרך שמוסבר בתורת החסידות9 לגבי השערות, שבאשה הרי "שער באשה – ערוה" וכן בלויים נאמר: "והעבירו תער וגו'", ואילו בנזיר נאמר: "גדל פרע שער ראשו", וההסבר הוא כי במקום בו החיות והאור במדה מועטה, מהוות השערות (שהם בחינת צמצום ובאים רק בהפסק של הגלגולת) חסרון, אך במקום שהחיות והאור בריבוי – צריכות להיות שערות, ולפיכך בנזיר "קדוש יהיה – גדל פרע" וכו'. כך גם בענין הפרסה של בהמה, היא צריכה להיות שסועה].
כאמור ב"תניא"10: "שגם בעניני ארץ לא יפרדו מאחד האמת", הקב"ה. ולפיכך צריך להיות הסדק שלם, לכל עומק הפרסה – שיגיע גם למטה.
רק אז נעשית הבהמה – טהורה, כלומר: ה"בהמה", הגשמיות ההכרחית לגוף, היא "בהמה טהורה".
וכפי שכתוב ב"קהלת יעקב" – למחבר ספר "מלא הרועים" – כי "בהמה" – ראשי התיבות: בשר היורד מן השמים, ומובן שהיא טהורה כי אין דבר טמא יורד מן השמים11.
ז. פרט נוסף יש בהפרסת פרסה12 – הפרסה חלוקה לשתים, ומשמעות הדבר שההליכה על גבי הארץ, המגע
הערות
- 7. רמב"ן ריש פ' קדושים. ראה גם תניא פ"ל.
- 8. ראה גם לעיל ע' 53 ואילך וע' 176 ואילך.
- 9. לקו"ת ד"ה ונקדשתי. דרך מצותיך מצות תגלחת מצורע.
- 10. אגה"ק סי' ט.
- 11. סנהדרין יט, ב.
- 12. הוראה נוספת בזה ראה לקו"ש ח"ב [המתורגם] ע' 80.
תניא, ליקוטי אמרים ל׳ - הטקסט מספריא
עוֹד זֹאת יָשִׂים אֶל לִבּוֹ, לְקַיֵּים מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כּל הָאָדָם״. וֶהֱוֵי – בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, ״בִּפְנֵי כָל הָאָדָם״ – מַמָּשׁ, אֲפִילוּ בִּפְנֵי קַל שֶׁבְּקַלִּים. וְהַיְינוּ, עַל פִּי מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אַל תָּדִין אֶת חֲבֵירָךְ – עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ״.
כִּי מְקוֹמוֹ גּוֹרֵם לוֹ לַחֲטוֹא, לִהְיוֹת פַּרְנָסָתוֹ לֵילֵךְ בַּשּׁוּק כָּל הַיּוֹם, וְלִהְיוֹת מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, וְעֵינָיו רוֹאוֹת כָּל הַתַּאֲווֹת, וְ״הָעַיִן רוֹאָה וְהַלֵּב חוֹמֵד״, וְיִצְרוֹ בּוֹעֵר ״כְּתַנּוּר בּוֹעֵרָה מֵאוֹפֶה״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּהוֹשֵׁעַ, ״הוּא בוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה וְגוֹ׳״.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן מִי שֶׁהוֹלֵךְ בַּשּׁוּק מְעַט, וְרוֹב הַיּוֹם יוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ, וְגַם אִם הוֹלֵךְ כָּל הַיּוֹם בַּשּׁוּק, יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֵינוֹ מְחוּמָּם כָּל כָּךְ בְּטִבְעוֹ, כִּי אֵין הַיֵּצֶר שָׁוֶה בְּכָל נֶפֶשׁ, יֵשׁ שֶׁיִּצְרוֹ כוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהִנֵּה, בֶּאֱמֶת, גַּם מִי שֶׁהוּא מְחוּמָּם מְאֹד בְּטִבְעוֹ, וּפַרְנָסָתוֹ הִיא לִהְיוֹת מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת כָּל הַיּוֹם, אֵין לוֹ שׁוּם הִתְנַצְּלוּת עַל חֲטָאָיו, וּמִקְרֵי ״רָשָׁע גָּמוּר״ עַל אֲשֶׁר אֵין פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו.
כִּי הָיָה לוֹ לְהִתְאַפֵּק וְלִמְשׁוֹל עַל רוּחַ תַּאֲוָותוֹ שֶׁבְּלִבּוֹ, מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ הָרוֹאֶה כָּל מַעֲשָׂיו, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, כִּי הַמּוֹחַ שַׁלִּיט עַל הַלֵּב בְּתוֹלַדְתּוֹ.
וְהִנֵּה, בֶּאֱמֶת, שֶׁהִיא מִלְחָמָה גְדוֹלָה וַעֲצוּמָה, לִשְׁבּוֹר הַיֵּצֶר הַבּוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה מִפְּנֵי פַּחַד ה׳, וּכְמוֹ נִסָּיוֹן מַמָּשׁ.
וְהִלְכָךְ, צָרִיךְ כָּל אָדָם, לְפִי מַה שֶּׁהוּא מְקוֹמוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ בַּעֲבוֹדַת ה׳, לִשְׁקוֹל וְלִבְחוֹן בְּעַצְמוֹ אִם הוּא עוֹבֵד ה׳ בְּעֵרֶךְ וּבְחִינַת מִלְחָמָה עֲצוּמָה כָּזוֹ וְנִסָּיוֹן כָּזֶה, בִּבְחִינַת ״וַעֲשֵׂה טוֹב״. כְּגוֹן, בַּעֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה בְּכַוָּונָה, לִשְׁפּוֹךְ נַפְשׁוֹ לִפְנֵי ה׳ בְּכָל כֹּחוֹ מַמָּשׁ עַד מִיצּוּי הַנֶּפֶשׁ, וּלְהִלָּחֵם עִם גּוּפוֹ וְנֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבּוֹ הַמּוֹנְעִים הַכַּוָּונָה – בְּמִלְחָמָה עֲצוּמָה, וּלְבַטְּשָׁם וּלְכַתְּתָם כֶּעָפָר קוֹדֶם הַתְּפִלָּה שַׁחֲרִית וְעַרְבִית מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם, וְגַם בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, לְיַיגֵּעַ עַצְמוֹ בִּיגִיעַת נֶפֶשׁ וִיגִיעַת בָּשָׂר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בַּאֲרִיכוּת.
וְכָל שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לִידֵי מִדָּה זוֹ, לְהִלָּחֵם עִם גּוּפוֹ מִלְחָמָה עֲצוּמָה כָּזוֹ – עֲדַיִין לֹא הִגִּיעַ לִבְחִינַת וְעֵרֶךְ מִלְחֶמֶת הַיֵּצֶר הַבּוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה, לִהְיוֹת נִכְנָע וְנִשְׁבָּר מִפְּנֵי פַּחַד ה׳.
וְכֵן בְּעִנְיַן בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְכָל בִּרְכוֹת הַנֶּהֱנִין וְהַמִּצְוֹת בְּכַוָּנָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר כַּוָּנַת הַמִּצְוֹת לִשְׁמָן.
וְכֵן בְּעִנְיַן עֵסֶק לִימּוּד הַתּוֹרָה, לִלְמוֹד הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵחֶפְצוֹ וּרְצוֹנוֹ לְפִי טִבְעוֹ וּרְגִילוּתוֹ עַל יְדֵי מִלְחָמָה עֲצוּמָה עִם גּוּפוֹ.
כִּי הַלּוֹמֵד מְעַט יוֹתֵר מִטִּבְעוֹ הֲרֵי זוֹ מִלְחָמָה קְטַנָּה, וְאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן עִם מִלְחֶמֶת הַיֵּצֶר הַבּוֹעֵר כְּאֵשׁ, דְּמִקְרֵי ״רָשָׁע גָּמוּר״ אִם אֵינוֹ מְנַצֵּחַ יִצְרוֹ, לִהְיוֹת נִכְנָע וְנִשְׁבָּר מִפְּנֵי ה׳.
וּמַה לִּי בְּחִינַת ״סוּר מֵרָע״, וּמַה לִּי בְּחִינַת ״וַעֲשֵׂה טוֹב״ – הַכֹּל הִיא מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, יָחִיד וּמְיוּחָד בָּרוּךְ־הוּא.
וְכֵן בִּשְׁאָר מִצְוֹת, וּבִפְרָט בְּדָבָר שֶׁבְּמָמוֹן, כְּמוֹ עֲבוֹדַת הַצְּדָקָה וּכְהַאי גַּוְנָא.
וַאֲפִילוּ בִּבְחִינַת ״סוּר מֵרָע״, יָכוֹל כָּל אִישׁ מַשְׂכִּיל לִמְצוֹא בְּנַפְשׁוֹ שֶׁאֵינוֹ סָר לְגַמְרֵי מֵהָרָע בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל, בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לְמִלְחָמָה עֲצוּמָה כְּעֵרֶךְ הַנִּזְכָּר לְעֵיל, וַאֲפִילוּ פָּחוֹת מֵעֵרֶךְ הַנִּזְכָּר לְעֵיל, כְּגוֹן לְהַפְסִיק בְּאֶמְצַע שִׂיחָה נָאָה, אוֹ סִיפּוּר בִּגְנוּת חֲבֵירוֹ, וַאֲפִילוּ גְּנַאי קָטָן וְקַל מְאֹד, אַף שֶׁהוּא אֱמֶת, וַאֲפִילוּ כְּדֵי לְנַקּוֹת עַצְמוֹ, כַּנּוֹדָע מֵהָא דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְאָבִיו רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ: ״לָאו אֲנָא כַּתְבֵיהּ, אֶלָּא יְהוּדָא חַיָּיטָא כַּתְבֵיהּ״, וְאָמַר לוֹ: ״כַּלֵּךְ מִלָּשׁוֹן הָרָע״ [עַיֵּין שָׁם בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק י׳ דְּבָבָא בַּתְרָא].
וּכְהַאי גַּוְנָא כַּמָּה מִילֵּי דִּשְׁכִיחֵי טוּבָא. וּבִפְרָט בְּעִנְיַן לְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בְּמוּתָּר לוֹ, שֶׁהוּא מִדְּאוֹרַיְיתָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ וְגוֹ׳״, ״וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וְגוֹ׳״. וְגַם, דִּבְרֵי סוֹפְרִים חֲמוּרִים מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְכוּ׳.
אֶלָּא שֶׁכָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, הֵן מֵ״עֲווֹנוֹת שֶׁהָאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו״, וְגַם נַעֲשׂוּ כְּהֶיתֵּר, מֵחֲמַת שֶׁעָבַר וְשָׁנָה וְכוּ׳.
אֲבָל בֶּאֱמֶת, אִם הוּא יוֹדֵעַ סֵפֶר, וּמַחֲזִיק בְּתוֹרַת ה׳, וְקִרְבַת אֱלֹקִים יֶחְפָּץ – גָּדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשׂוֹא, וְאַשְׁמָתוֹ גָדְלָה בְּכִפְלֵי כִפְלַיִים בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ נִלְחָם וּמִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ בְּעֵרֶךְ וּבְחִינַת מִלְחָמָה עֲצוּמָה הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, מֵאַשְׁמַת קַל שֶׁבְּקַלִּים מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת הָרְחוֹקִים מֵה׳ וְתוֹרָתוֹ, וְאֵין אַשְׁמָתָם גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ בְּמַה שֶּׁאֵינָם כּוֹבְשִׁים יִצְרָם הַבּוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה, מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ הַמֵּבִין וּמַבִּיט אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם, כְּאַשְׁמַת כָּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל ה׳ וְאֶל תּוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה גַּבֵּי אַחֵר: ״שֶׁיָּדַע בִּכְבוֹדִי וְכוּ׳״.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל עַמֵּי הָאָרֶץ: שֶׁ״זְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לָהֶם כִּשְׁגָגוֹת״:
תניא, אגרת הקדש ט׳ - הטקסט מספריא
אֲהוּבַיי אַחַיי וְרֵעַיי אֲשֶׁר כְּנַפְשִׁי, בָּאתִי כְּמַזְכִּיר וּמְעוֹרֵר יְשֵׁנִים בְּתַרְדֵּמַת הַבְלֵי הֲבָלִים, וְלִפְקוֹחַ עֵינֵי הָעִוְרִים יַבִּיטוּ לִרְאוֹת, לִהְיוֹת כָּל יִשְׁעָם וְחֶפְצָם וּמְגַמָּתָם לְכָל בָּהֶם חַיֵּי רוּחָם בִּ״מְקוֹר מַיִם חַיִּים״ חַיֵּי הַחַיִּים, כָּל יְמֵי חַיֵּיהֶם, מִנֶּפֶשׁ וְעַד בָּשָׂר. דְּהַיְינוּ, כָּל מִילֵּי דְעָלְמָא וְעִסְקֵי פַּרְנָסָה לֹא יִהְיֶה כְּאֵלּוּ דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ, וְלֹא יִהְיֶה בֵּית יִשְׂרָאֵל כְּכָל הַגּוֹיִם, דְּזָנִין וּמְפַרְנְסִין וּמוֹקְרִין לִנְשַׁיְיהוּ וּבְנַיְיהוּ מֵאַהֲבָה, כִּי – ״מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ״ כְּתִיב, דְּהַיְינוּ – שֶׁגַּם בְּעִנְיְנֵי אֶרֶץ לֹא יַפְרִידוּ [נוסח אחר: יִפָּרְדוּ] מֵאֶחָד הָאֱמֶת חַס וְשָׁלוֹם, לְהָעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר חַס וְשָׁלוֹם, בִּקְרִיאַת־שְׁמַע עֶרֶב וָבוֹקֶר, בְּעֵינַיִם סְגוּרוֹת, ״ה׳ אֶחָד״ בְּד׳ רוּחוֹת וּבַשָּׁמַיִם מִמַּעַל וּבָאָרֶץ מִתָּחַת, וּבִפְקוֹחַ עֵינֵי הָעִוְרִים ״הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ״ חַס וְשָׁלוֹם.
אַךְ בְּזֹאת יֵאוֹת לָנוּ, לִהְיוֹת [נוסח אחר: בִּהְיוֹת] כָּל עִסְקֵינוּ בְּמִילֵּי דְעָלְמָא לֹא לְגַרְמַיְיהוּ, כִּי אִם, לְהַחֲיוֹת נַפְשׁוֹת חֶלְקֵי אֱלֹקוּת, וּלְמַלֹּאות מַחְסוֹרֵיהֶם בְּחֶסֶד חִנָּם, שֶׁבָּזֶה אָנוּ מְדַמִּין הַצּוּרָה לְיוֹצְרָהּ, ה׳ אֶחָד, אֲשֶׁר ״חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם״, חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת, לְהַחֲיוֹת הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ בְּכָל רֶגַע וָרֶגַע, רַק שֶׁאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו שֶׁל אָדָם קוֹדְמִין לַכֹּל עַל פִּי הַתּוֹרָה חוּץ מִצַּדִּיקִים שֶׁבַּדּוֹר שֶׁהֵן קוֹדְמִין לְבָנָיו, וְצַדִּיקִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קוֹדְמִין לַצַדִּיקִים שֶׁבְּחוּץ לָאָרֶץ, לְבַד מִזֹּאת שֶׁלֹּא הִנִּיחוּ כְּמוֹתָן בְּחוּץ לָאָרֶץ, וְדַי לַמֵבִין.
עַל כֵּן, אֲהוּבַיי אַחַיי, שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם לָאֵלֶּה הַדְּבָרִים הַנֶּאֱמָרִים בִּקְצָרָה מְאֹד (וְאִם יִרְצֶה ה׳ פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֵּר בָּם בַּאֲרוּכָּה), אֵיךְ הֱיוֹת כָּל עִיקַּר עֲבוֹדַת ה׳ בָּעִתִּים הַלָּלוּ בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא הִיא עֲבוֹדַת הַצְּדָקָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּצְדָקָה״. וְלֹא אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״תַּלְמוּד תּוֹרָה שָׁקוּל כְּנֶגֶד גְּמִילוּת חֲסָדִים״, אֶלָּא בִּימֵיהֶם, שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה הָיָה עִיקַּר הָעֲבוֹדָה אֶצְלָם, וְעַל כֵּן הָיוּ חֲכָמִים גְּדוֹלִים תַּנָּאִים וְאַמוֹרָאִים. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא, שֶׁנָּפְלָה ״סוּכַּת דָּוִד״ עַד בְּחִינַת רַגְלַיִם וַעֲקֵבַיִים, שֶׁהִיא בְּחִינַת עֲשִׂיָּה, אֵין דֶּרֶךְ לְדָבְקָה בָּהּ בֶּאֱמֶת וּלְהַפְּכָא חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא דִּילָהּ [נוסח אחר: דִּילֵיהּ] כִּי אִם בִּבְחִינַת עֲשִׂיָּה גַם כֵּן, שֶׁהִיא מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה, כַּיָּדוּעַ לַמַּשְׂכִּילִים, שֶׁבְּחִינַת עֲשִׂיָּה בֵּאלֹקוּת – הִיא בְּחִינַת הַשְׁפָּעַת וְהַמְשָׁכַת הַחַיּוּת לְמַטָּה מַּטָּה לְמַאן דְּלֵית לֵיהּ מִגַּרְמֵיהּ כְּלוּם. וְכָל הַזּוֹבֵחַ אֶת יִצְרוֹ בָּזֶה וּפוֹתֵחַ יָדוֹ וּלְבָבוֹ, אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וּמְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לְאוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ, הַשּׁוֹכֵן עָלֵינוּ בִּבְחִינַת עֲשִׂיָּה בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא, וְיִזְכֶּה לִרְאוֹת ״עַיִן בְּעַיִן בְּשׁוּב ה׳ צִיּוֹן״ כוּ׳:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.