170

ההשגה וההבנה זה ענין של מים ויין (שמן), ולכן נאמר שצריך להיות שמן שבשמן, כתית למאור, כלומר: ההתבטלות שבפנימיות התורה, הבאה במיוחד לאחר עבודת התפלה.

(מלוקט משיחות שמחת בית השואבה

תשי"ב, חנוכה תשי"ט)

ה. בסוף פרשת תצוה – מצוה התורה על מזבח הזהב. מפרשי התורה מקשים: לכאורה היה צריך מזבח הזהב להימנות עם שאר כלי המשכן בפרשת תרומה, שם נמנים השלחן והמנורה, שעמדו יחד עם מזבח הזהב באהל מועד, ומה טעם מוזכר מזבח הזהב לאחר כל עבודות המשכן, בסוף פרשת תצוה?

אך הענין הוא: התורה רומזת כאן שתכלית כל העבודות שבמשכן היתה עבודת הקטורת שהיתה על מזבח הזהב, במקום בו נכנס רק הכהן שהקטיר את הקטורת, ושם היה רק הכהן והקב"ה, כאמור בירושלמי⁵ לפסוק "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו גו'": "אפילו אותם שכתוב בהם "ודמות פניהם פני אדם" לא יהיו באהל מועד, אפילו מלאכי השרת וגו'", מכל עבודות המשכן הרי רק בעבודת הקטורת על מזבח הזהב בכל יום היו הכהן והקב"ה בלבד ושם היתה השראת השכינה.

כך גם בעבודתו היום יומית של האדם את הבורא: תכלית ושלמות העבודה היא לזכות לעשות תורה ומצוות בכלל, וצדקה בפרט, ללא פרסום, ולא כפי שיש נוהגים לעשות תמונות ולפרסם בעתונות, אלא שיהיה הדבר מתן בסתר, מבלי שידע איש על כך, כי אם הוא והקב"ה בלבד.

(משיחת ה' אדר, תשט"ו)

ו. כשנעשו הכלים למשכן והגיע תורה של המנורה – אומרים חז"ל – "נתקשה בה משה", משה רבנו לא ידע איך לעשות את המנורה. אמר לו הקב"ה להשליך את הזהב לתוך האש ומזה יצאה המנורה.

לכאורה בלתי מובן: במה שונה המנורה מכל הכלים, שאת כל הכלים ידע משה לעשות ורק במנורה נתקשה? ועוד בלתי מובן: הרי משה רבנו ראה כבר את המנורה בשמים, ככתוב: "כאשר הראית", ומשום מה, איפוא, לא ידע?

ז. הדבר יובן לאחר הסברת ענין המשכן וכליו באופן כללי.

כשהתורה מתחילה לדבר (בתחלת פרשת תרומה) על עשיית משכן וכלים היא פותחת בהקדמה כללית: דבר אל בני ישראל ויקחו לי גו'. כאן שני פרטים: א) "דבר אל בני ישראל". ב) "ויקחו לי", ולאחר שתי הקדמות אלו אפשר לגשת לעשיית המשכן.

ח. הסבר הדבר הוא:

המשכן נעשה הרי מדברים גשמיים: זהב וכסף ונחושת וכו'. כלומר: