147

לעומת זה – עמלק עמד בין בני ישראל לבין הר סיני – ולא דובר כאן על ארץ טובה ורחבה כי אם על מדבר, כפי שרז"ל מסבירים במדרש תנחומא את העובדה שהתורה ניתנה במדבר – ולא נתן לבני ישראל ללכת לקבל את התורה.

בשעה שיש מונע ומעכב את קבלת התורה, הרי למרות ש"הקול קול יעקב והידים ידי עשו", הידים שייכות לעשו, זה – חלקו, ככתוב: "ועל חרבך תחיה", – אך מאחר שיש מפריע לקבלת התורה – אין מתחשבים בכל חשבונות והולכים בכל הדרכים ובכל האופנים, ובלבד לקבל את התורה ולהתאחד אתה.

זה גם הטעם שנערכה מלחמה גשמית עם עמלק כפשוטה. לא היה זה ענין של "כוחי ועצם ידי" כי אם ענין של מלחמה לה' משום ש"אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק"⁷.

יא. בגלל העובדה שהמלחמה עם עמלק היתה משום קבלת התורה – היתה המלחמה, על כל פרטיה, קשורה במשה רבנו, מי שקיבל תורה מסיני.

המלחמה נבעה ממשה – משה הוא שאמר: בחר גו' וצא הלחם בעמלק, המלחמה החלה בתפלת משה, התנהלה ע"י אנשי משה, כפי האמור בתורת החסידות לגבי הפסוק: בחר לנו אנשים, אנשי משה, והנצחון בא ע"י יהושע – משרת משה.

יב. נצחון בני ישראל במלחמת עמלק היה למעלה מן הטבע. על־פי הטבע היה צריך עמלק לנצח כפי שמסופר בירושלמי⁸ ש"עמלק – כשפן היה", ובחר אנשים כאלה, שלפי הטבע צריכים הם לחיות, ואותם שלח למלחמה. בכל זאת ניצחו אותו, שכן כשיוצאים למלחמה בכח התורה – וכאמור היו אלה "אנשי משה" שכל אחד מהם שהלך למלחמת עמלק ידע שאינו הולך בכחו ועוצם ידו כי אם בשליחות ובכוח משה, בשליחות ובכוח התורה – מנצחים למעלה מדרך הטבע.

יג. מצוות זכירת עמלק היא בכל יום. ולכן משמש האמור גם כהוראה במלחמה עם "עמלק" הרוחני שבכל יום.

לגבי עמלק נאמר "אשר קרך": הוא צינן את בני ישראל מהתלהבותם לקבלת התורה.

בשעה שעמדו בני ישראל בהתלהבות הגדולה ביותר, התלהבות שהשפיעה על אומות העולם, כפי המשל לאמבטי רותחת המופיע במדרש תנחומא. הכל ראו שכאן אש אוכלה אז בא עמלק לצנן את בני ישראל מהתלהבותם לקבלת התורה.

וכשיש דבר המצנן מהתורה – יש לנו הוראה בהתאם לאמור: א) יש להשתמש בכל האמצעים להלחם בו, ובלבד לקבל את התורה. ב) יש לדעת