103

דרגה נחותה, שהרי אין לאדם בכך שום עריבות והרגשת חיוניות, כי אם "קבלת־עול" בלבד – יש, בכל זאת, יתרון מסוים בעבודה שמשום קבלת־עול לגבי עבודה שמשום טעם ודעת, כפי שיוסבר להלן.

משום כך יש גם בגשמיות (שהרי הענינים שבגשמיות נובעים ומשתלשלים מן הרוחניות כאמור לעיל) יתרון לרגל לגבי הראש, בכך שדווקא הרגל משלים את הראש, כפי המוסבר ב"לקוטי תורה" פ' נצבים⁶.

ג. לשם הבנת יתרון ה"רגל" לגבי ה"ראש", וכן להבנת הקשר שבין סגולת ה"רגל" לבין שבט אשר – יש להסביר תחלה את ענינו של מחנה דן, ששבט אשר שימש חלק ממנו.

מחנה דן היה "מאסף לכל המחנות"⁷. אנשי מחנה זה צעדו אחרי שאר כל המחנות, וע"י כך היתה להם האפשרות למצוא את כל החפצים שהמחנות הקודמים איבדו, ולהשיבם לבעליהם.

פירוש הדברים, שלמרות העובדה שמחנה דן צעד בסוף, דבר המורה על היותו בדרגה נחותה משאר המחנות – בחינת "רגל",

– הרי למרות זאת – ודוקא בגלל זאת – השיבו את האבידות למחנות האחרים.

ד. כאמור לעיל נובעים כל הדברים הגשמיים מרוחניות והם מסמלים את מקורם כפי שהוא ברוחניות.

תוכנה הרוחני של "אבידה" הוא על־פי מאמר רז"ל⁸: "איזהו שוטה? – המאבד כל מה שנותנים לו". בתורת החסידות⁹ מוסבר פירוש מאמר זה כך: מלמעלה ניתנת לכל איש ישראל בחינת "מה"^*, שהיא הכח להתבטלות לאלקות, אך בגלל היצר הרע, הנקרא: "מלך זקן וכסיל"¹⁰, שוטה, עלול הוא לאבד ח"ו את ה"מה" שנותנים לו. "אבידה" זו נמצאת ומושבת איפוא, ע"י מחנה דן, המאסף לכל המחנות.

במחנות שצעדו בראש והיו קרובים למשכן, אף בבני שבט לוי ובני קהת, עלולה להיות מציאות של איבוד ה"מה", ההתבטלות לאלקות. אך ורק במחנה דן, בחינת רגל דוקא, לא זו בלבד שה"מה" שבנשמתם שלם, אלא אף, יתר על כן, הם אף משיבים את ה"מה" את ההתבטלות, לכל בני ישראל.

כפי שהוסבר לעיל, שדוקא הרגל משלים את הראש.

ה. זה גם תוכן הנאמר (בפרשתנו): "דן ידין" גו'. הגמרא¹¹ אומרת: ההוא דאמר "דונו דיני", אמרי – שמע מינה מדן קאתי, דכתיב: דן ידין גו' (=היה שאמר תמיד "דונו