46

ההתקשרות עם הקב"ה שלמעלה מטעם ודעת. אברהם נימול בן צ"ט שנה, בהיותו גדול בהשגה, כפי הרמוז גם בשמו "אברם – אב רם", שכל הנעלם מכל רעיון, כמוסבר בספרי קבלה וחסידות¹². חשיבותו של "נימול לשמונה", היא, שמקשרים ילד שאינו עדיין בר־שכל, עם הקב"ה, בקשר נצחי שלמעלה מטעם ודעת¹³.

קשר זה אינו נובע מהשגה שכלית, כי אם כדוגמת תינוק המרגיש באביו ואמו ונמשך אליהם.

ד. ישנה חקירה בספרים, אם מצוות מילה היא מצווה בשעתה בלבד, או שהיא מצווה שיש לה המשך תמידי. סיפור הגמרא¹⁴: בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו ערום כו' בלא מצוה, וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו כו' – משמש הוכחה שהיא "מצוה נמשכת" תמיד.

המשמעות לגבי עבודת השם, היא – שאף לאחר כך בהיות האדם בעל הבנה והשגה שכלית, נדרשת ממנו, ונשארת בו, ההתקשרות והברית עם הקב"ה כדרך שהיתה בשעה שנימול לשמונה, התקשרות למעלה מטעם ודעת.

כי, כאשר ההתקשרות תלויה ומותאמת להכרה השכלית – חלה עליה הגבלה, אם ההכרה היא שטחית וגם אם היא מעמיקה יותר – מוגבלת היא. לכן נדרש האדם, אף כשהוא בר־שכל, להתקשר עם ה' במסירות־נפש וקבלת־עול שהיא למעלה מטעם ודעת.

ה. בשעה שערך אברהם את המשתה, "ביום הגמל את יצחק" – לכבוד התקשרותו של יצחק עם הקב"ה – אם של "ברית עולם" במילה, ואם של "אני היום ילדתיך" לבר־מצוה – הרי אף שעוג מלך הבשן לעג לה בלבו והתיימר לבטלה בכחו ובגבורתו – לא בלבד שהדבר לא הביא לרפיון ידים, כי אם, אדרבה, "יום הגמל את יצחק" נחגג במשתה גדול, ויתר על כן, מפלתו של עוג החלה אז, בדיבורו של הקב"ה שחשיב מעשה¹⁵ נאמר לו אז שיפול בידי יוצאי חלציו של יצחק.

ו. ואת זאת מרמז ומבאר הפסוק: האפשרות של "תולדות יצחק" נגרמה מתוך כך ש"אברהם הוליד את יצחק", הן כפשוטם של דברים והן לפי ביאורם שאברהם גרם ליצחק להוליד.

ענינו של אברהם – לפי המסופר בתורה – היה, שאף ש"אחד היה אברהם"¹⁶ – עברי בודד ויחיד בעולם כולו – כל העולם היה מעבר מזה ואברהם מעבר מזה¹⁷, למרות זאת – "ויקרא שם בשם הוי' א־ל עולם"¹⁸, הוא פרסם בכל מקום שה' "א־ל עולם", ולא "א־ל העולם", שהעולם הוא מציאות לעצמו ואלקות ענין לעצמו