33
ע"ד סדר ענין האישות "קודם מ"ת", שאין זו (רק) הקדמה להבין החידוש בקידושין של ישראל, אלא כדי לבאר שם נישואין (גם עתה לאחר מ"ת), שזהו עיקר ענין האישות. ונמצא, שלא זו בלבד שהרמב"ם לא השמיט כאן ביאור שם נישואין, אלא אדרבה, זוהי התחלת הל' אישות [אלא שמבאר כיצד הי' "קודם מ"ת", כיון שזה לא נשתנה אחרי מ"ת] — ורק אח"כ מבאר עשרים שמות פרטיים השייכים לענין הנישואין (החל מהשם "קידושין").
ועפ"ז מובן החילוק בין אישות לגירושין, דכאן הקדים הרמב"ם דין אישות קודם מ"ת משא"כ גבי גירושין, כי בנוגע לאישות, הרי גדר האישות דקודם מ"ת נשאר גם לאחר מ"ת בענין הנישואין (והחידוש דמ"ת הוא בהליקוחין שבאים קודם הנישואין); ואילו בגירושין, הרי היציאה (ושילוח) מבית הבעל כפי שהוא אצל ב"נ, לא מהני כלל בישראל.
ה. ויש לומר, שדבר זה (שגדר הנישואין לא נשתנה אחר מ"ת) נוגע להלכה — כי זהו יסוד שיטת הרמב"ם בגדר חופה (שהיא העושה נישואין), שמצינו כמה שיטות19 מהי כניסה לחופה, והרמב"ם20 פסק שכניסה לחופה היינו "יחוד", "שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו" — והרי זה קרוב מאד לתיאור האישות דקודם מ"ת, ש"מכניסה לתוך ביתו ובועלה כו'". והיינו לפי שס"ל להרמב"ם שענין הנישואין שלאחרי מ"ת הוא הוא ענין הנישואין שקודם מ"ת, דהיינו המעשה דחיי אישות, ולכן כדי שיחול על האשה שם "נשואה" ה"ז שווה לדרך הנישואין שקודם מ"ת.
ואע"פ שיש נפק"מ בין נישואין דקודם מ"ת ונישואין לאחרי מ"ת, דקודם מ"ת (וכן בב"נ אחרי מ"ת) צ"ל חיי אישות ממש ("בועלה כו'"), ואילו בישראל מספיק ייחוד בלבד להשוותה נשואה, וכמ"ש הרמב"ם21 ד"משתכנס לחופה נקראת נשואה אע"פ שלא נבעלה" — הרי נוסף לזה שגם ענין היחוד (לשם אישות) גופא הוא כמו מעשה אישות22 [ובפרט שהרמב"ם מדייק שלא מספיק יחוד בלבד אלא צ"ל באופן ד"יפרישנה לו", וכמבואר בפוסקים23 דהיינו שצ"ל באופן של קביעות, ולא שמביאה לתוך ביתו באופן דלפי שעה כו'], הרי כ' הרמב"ם21 שיחוד זה צ"ל "ראוי' לבעילה, אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתיחד עמה לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה עדיין". וע"פ הנ"ל מובן הטעם בפשטות, כי זהו כל גדר ענין הנישואין, ההכנסה לתוך ביתו והחיים יחדיו כאיש ואשה, ולכן צ"ל יחוד הראוי לחיי אישות.
ו. ע"פ הנ"ל יש לבאר בדרך הדרוש הקשר והשייכות שבין תחילת ספר נשים לסוף ספר זמנים שלפניו.
ובהקדם, שע"פ הידוע גודל הדיוק בסדר הענינים שבספר הרמב"ם, מסתבר לומר, שיש קשר עניני בין י"ד ספרי הרמב"ם, שתחילת כל ספר היא בהמשך לסיום הספר הקודמו24.
הערות
- 19. שו"ע אה"ע ר"ס נה וברמ"א שם. וראה אנציקלופדי' תלמודית ערך חפה בתחלתו. וש"נ.
- 20. הל' אישות פ"י ה"א.
- 21. שם ה"ב.
- 22. כפסק הרמב"ם (הל' גירושין פ"י הי"ח. וראה גם הל' אישות פ"ג ה"ה ובמגיד משנה שם) "הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה".
- 23. ב"ש וח"מ לשו"ע אה"ע שם.
- 24. ראה גמ' ריש סוטה: מכדי תנא מנזיר סליק מאי תנא דקא תנא סוטה. ועד"ז בגמ' ריש שבועות. ועוד. תוס' ריש ב"מ וריש ב"ב.
שולחן ערוך, אבן העזר נ״ה - הטקסט מספריא
הָאֲרוּסָה, אֲסוּרָה לְבַעֲלָהּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ; וְהַבָּא עַל אֲרוּסָתוֹ בְּבֵית חָמִיו, מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ בְּיִחוּד אֲסוּרִים; וְלָכֵן אָרוּס שֶׁהוּא עִם אֲרוּסָתוֹ בְּבַיִת אֶחָד, מְבָרְכִין שֶׁבַע בְּרָכוֹת פֶּן יִתְיַחֲדוּ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק קַמָּא דִּכְתֻבּוֹת). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לָהֶם לָדוּר בְּיַחַד, שֶׁמָּא יָקוּצוּ זֶה בָּזֶה (כָּל בּוֹ). וַאֲפִלּוּ בְּשִׁדּוּכִין בְּלֹא אֵרוּסִין יֵשׁ לָחוּשׁ (חִדּוּשֵׁי אֲגֻדָּה פֶּרֶק קַמָּא דִּכְתֻבּוֹת). אֲפִלּוּ אִם קִדְּשָׁהּ בְּבִיאָה, אָסוּר לוֹ לָבוֹא עָלֶיהָ בִּיאָה שְׁנִיָּה בְּבֵית אָבִיהָ, עַד שֶׁיָּבִיא אוֹתָהּ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְיִתְיַחֵד עִמָּהּ וְיַפְרִישֶׁנָּה לוֹ; וְיִחוּד זֶה הוּא נִקְרָא כְּנִיסָה לְחֻפָּה, וְהוּא הַנִּקְרָא נִשּׂוּאִין בְּכָל מָקוֹם. וְהַבָּא עַל אֲרוּסָתוֹ לְשֵׁם נִשּׂוּאִין, אַחַר שֶׁקִּדְּשָׁהּ, מִשֶּׁיְּעָרֶה בָּהּ, קְנָאָהּ, וְנַעֲשֵׂית נְשׂוּאָה וַהֲרֵי הִיא כְּאִשְׁתּוֹ לְכָל דָּבָר. וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים בְּבֵית הֶחָתָן קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּחֻפָּה אֵינוֹ יִחוּד, אֶלָּא כָּל שֶׁהֱבִיאָהּ הֶחָתָן לְבֵיתוֹ לְשֵׁם נִשּׂוּאִין (כֵּן כָּתַב הָרַ"ן בְּשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים רֵישׁ כְּתֻבּוֹת). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַחֻפָּה הִיא שֶׁפּוֹרְסִין סוּדָר עַל רֹאשָׁהּ בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה (הַבֵּית יוֹסֵף הֱבִיאוֹ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּחֻפַּת בְּתוּלָה מִשֶּׁיָּצְאָה בְּהִינוּמָא; וְאַלְמָנָה, מִשֶּׁנִּתְיַחֲדוּ (תּוֹסָפוֹת פֶּרֶק קַמָּא דְּיוֹמָא). וְהַמִּנְהָג פָּשׁוּט עַכְשָׁו לִקְרוֹת חֻפָּה מָקוֹם שֶׁמַּכְנִיסִים שָׁם יְרִיעָה פְּרוּסָה עַל גַּבֵּי כְּלוֹנָסוֹת, וּמַכְנִיסִים תַּחְתֶּיהָ הֶחָתָן וְהַכַּלָּה בָּרַבִּים, וּמְקַדְּשָׁהּ שָׁם וּמְבָרְכִין שָׁם בִּרְכַּת אֵרוּסִין וְנִשּׂוּאִין, וְאַחַר כָּךְ מוֹלִיכִים אוֹתָם לְבֵיתָם וְאוֹכְלִים בְּיַחַד בְּמָקוֹם צָנוּעַ, וְזֶהוּ הַחֻפָּה הַנּוֹהֶגֶת עַכְשָׁו. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ס"ב סְעִיף ט' וְסִימָן ס"א:
הַמְאָרֵס אֶת הָאִשָּׁה וּבֵרַךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים, וְלֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ בְּבֵיתוֹ, עֲדַיִן אֲרוּסָה הִיא. שֶׁאֵין בִּרְכַּת חֲתָנִים עוֹשָׂה הַנִּשּׂוּאִין, אֶלָּא כְּנִיסָה לָחֻפָּה:
אֵרַס וְכָנַס לָחֻפָּה, וְלֹא בֵּרַךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים, הֲרֵי זוֹ נְשׂוּאָה גְּמוּרָה, וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים. וְצָרִיךְ לִכְתֹּב כְּתֻבָּה קֹדֶם כְּנִיסָה לַחֻפָּה, וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה מֻתָּר בְּאִשְׁתּוֹ:
אֵין הָאָרוּס חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת אֲרוּסָתוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה בַּת הַנִּזֹּנֶת מֵהָאַחִין, שֶׁהֲרֵי אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת מֵאָחֶיהָ אֶלָּא עַד שֶׁתִּתְאָרֵס אוֹ עַד שֶׁתִּבְגֹּר, וְזוֹ אֵינָהּ בּוֹגֶרֶת כְּדֵי שֶׁתָּזוּן עַצְמָהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ כָּל עִקָּר (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ):
אֲרוּסָה שֶׁמֵּתָה, אִם הָיָה הָאָרוּס כֹּהֵן, אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהּ. וְאִם מֵת הוּא, אֵינָהּ חַיֶּבֶת לִטַּמֵּא לוֹ, וְאֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ, וְאֵינוֹ חַיָּב בִּקְבוּרָתָהּ, אֶלָּא אָבִיהָ יוֹרְשָׁהּ וְאָבִיהָ קוֹבְרָהּ. וְהוּא הַדִּין אִם נְשָׂאָהּ בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא זָכָה בִּנְדוּנְיָא (סְבָרַת הָרַב), כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר סוֹף סִימָן נ"ד. (וע"ל סי' ס"ט סְעִיף ה'):
הַמְאָרֵס אֶת הָאִשָּׁה וְכָתַב לָהּ כְּתֻבָּה, וְלֹא כְּנָסָהּ לָחֻפָּה, עֲדַיִן אֲרוּסָה הִיא וְאֵינָהּ נְשׂוּאָה, שֶׁאֵין הַכְּתֻבָּה עוֹשָׂה נִשּׂוּאִין; וְאִם מֵת אוֹ גֵּרְשָׁהּ, גּוֹבָה עִקַּר כְּתֻבָּה מִבְּנֵי חוֹרִין, וְאֵינָהּ גּוֹבָה תּוֹסָפוֹת כְּלָל, הוֹאִיל וְלֹא כְּנָסָהּ. אֲבָל אִם אֵרֵס אִשָּׁה וְלֹא כָּתַב לָהּ כְּתֻבָּה, וּמֵת אוֹ גֵּרְשָׁהּ וְהִיא אֲרוּסָה, אֵין לָהּ כְּלוּם, וַאֲפִלּוּ הָעִקָּר, שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה עַד שֶׁתִּנָּשֵׂא אוֹ עַד שֶׁיִּכְתֹּב. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲרוּסָה יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה (הָרֹא"שׁ וְהָרַ"ן וְהַטּוּר), אֲבָל נוֹהֲגִין כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה:
הַמְאָרֵס אֶת בִּתּוֹ וְנִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵרוּסִין, אֲפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים, קֹדֶם שֶׁתִּבְגֹּר, כְּתֻבָּתָהּ שֶׁל אָבִיהָ. נִשֵּׂאת, וְנִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה מִן הַנִּשּׂוּאִין, אֵין לְאָבִיהָ בָּהּ כְּלוּם, אֲפִלּוּ בָּרִאשׁוֹנָה:
משנה תורה, הלכות אישות י׳:א׳ - הטקסט מספריא
הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה. והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות. ואפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבוא עליה ביאה שנייה בבית אביה עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו. וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נישואין בכל מקום. והבא על ארוסתו לשם נישואין אחר שקידשה משיערה בה קנאה ונעשית נשואה והרי היא אשתו לכל דבר.
משנה תורה, הלכות גירושין י׳:י״ח - הטקסט מספריא
נתייחד עמה בפני עדים והוא שיהיו שני העדים כאחד. אם היתה מגורשת מן הנשואין חוששין לה שמא נבעלה והן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. שכל המקדש בביאה אינו צריך לבעול בפני עדים אלא יתייחד בפניהן ויבעול כמו שבארנו. לפיכך צריכה גט מספק והרי היא ספק מקודשת. ואם היתה מגורשת מן האירוסין אין חוששין לה שהרי אין לבו גס בה.
משנה תורה, הלכות אישות ג׳:ה׳ - הטקסט מספריא
ואם קידש בביאה אומר לה הרי את מקודשת לי או הרי את מאורסת לי או הרי את לי לאשה בבעילה זו וכל כיוצא בזה. ומתייחד עמה בפני שני עדים ובועלה. והמקדש בביאה (מסתמא) דעתו על גמר ביאה. וכשיגמור ביאתו תהיה מקודשת.** (ובין שבא עליה כדרכה ובין שבא עליה שלא כדרכה הרי זו מקודשת).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.