29
עומד בדיבורו", דאף שמדין תורה יכול לחזור בו מדיבורו36 ואינו עובר על איסור, מ"מ לא זו בלבד שאין זו הנהגה הראוי', אלא עוד זאת, שהנהגה כזו מתאימה לדור המבול ולדור הפלגה. שמזה מובן ופשוט, שאין זו הנהגה הראוי' לב"נ. והיינו לפי ש"מכח סברת הדעת" צריך כל אדם להיות עומד בדיבורו ולקיים מוצא שפתיו.
ודבר זה הוא לא רק בדברים שבין אדם לחבירו, דכאשר אינו עומד בדיבורו ה"ז היפך ישוב העולם, אלא גם בדברים שבינו לבין קונו37, כי עצם הענין של שמירת מוצא שפתיו ה"ז הנהגה המחוייבת "מכח סברת הדעת", ובפרט בדבר שחייב עצמו לשמים.
וכן הוא לענין שבועות ונדרים דבני נח, דאע"פ שאינם בכלל בל יחל, היינו שאינם בכלל איסור התורה דבל יחל, אבל מ"מ חייבים "מכח סברת הדעת" לשמור מוצא שפתיהם38.
ד. אלא שעפ"ז הי' צ"ל הדין, דזה שנתמעטו עכו"ם מדין נזירות, היינו רק מדין נזירות התורה (נזירות דישראל), אבל מצד עצם הנדר, הנה עכו"ם שנדר להזיר עצמו ולהיות פרוש משתיית יין ותגלחת, חייב (מכח סברת הדעת) לשמור מוצא שפתיו ולקיים נדרו39 — ואילו בפרש"י מפורש שמותר בתגלחת ולשתות יין. וגם התוס' להלן40 כתבו בפירוש "שאם קבלו נזירות אינו כלום ומותרין לשתות ביין ואין מביאים קרבנות כו'".
ונראה לומר, דיש הבדל באיזה אופן קיבל עליו העכו"ם את הנזירות, דאם אמר "הריני נזיר כישראל" (או "הריני נזיר" סתם, שסתם דין נזיר היינו דין נזיר ישראל), הרי בזה לא חל עליו דין נזיר כלל, כיון שנתמעט מדין נזירות התורה, וא"כ ה"ז כמי שנשבע על דבר שא"א לו לקיים שאין כאן שבועה, ובמילא מותר לשתות יין ובתגלחת. ובזה איירי רש"י ותוס'.
אבל אם אמר "הריני נזיר מן התגלחת" או "מן היין" (וכיו"ב), דאסר עצמו בפירוש מן היין או בתגלחת, הרי חייב לשמור מוצא שפתיו, לא מדין נזירות התורה אלא "מכח סברת הדעת" שכל אדם חייב לשמור מוצא שפתיו.
[ולהוסיף עוד — שישראל שאמר "הריני נזיר מן התגלחת" וכיו"ב — "ה"ז
הערות
- 36. גם כשנתן הדמים — כבמשנה ורמב"ם שם.
- 37. להעיר מרמב"ן נח ו, יג.
- 38. וי"ל דעפ"ז יש להסביר מ"ש באבני מילואים אה"ע סי' א' סק"ב קרוב לסופו, "דודאי בבני נח ליכא משום בל יחל ולא משום מוצא שפתיך תשמור אלא דאמירה לגבוה הוא קנין גמור כמו מסירה להדיוט ואם נדר להביא קרבן ה"ל חוב גמור וגובין מנכסים משועבדים כו'" — דלכאורה אם אין ממש בדיבורו מה מקום לקנין דאמירתו לגבוה. אך ע"פ המבואר בפנים ניחא, כי עקימת שפתיו הוי מעשה ופשיטא יש ממש בדיבורו, אלא דלית בי' דין דבל יחל וכו'.
- 39. ולהעיר מלשון ספר המצות להרמב"ם (מ"ע צד. מל"ת קנז) דנדר הוי בגדר חיוב גברא. וראה צפע"נ ריש הל' נזירות (יח, ג). ועוד.
- 40. ד"ה דת"ר.
- . ולהעיר מפי' הרא"ש (נדרים כט, ב) דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט "וחייב לקיים דבריו כאילו נדר דכתיב מוצא שפתיך תשמור ולא מצי למיהדר".
ספר המצוות, מצוות עשה צ״ד - הטקסט מספריא
היא שצונו לקיים כל מה שקבלנו על נפשנו בדבור משבועה ונדר וצדקה והקרבן וזולת זה, והוא אמרו יתעלה מוצא שפתיך תשמור, ואף על פי שחלקו מלות זה הפסוק ושמו כל מלה ממנו לענין אמנם הכוונה המגעת מכל מה שזכרתי לך שמצות עשה היא לקיים כל מה שהאדם מחייב על נפשו באי זה דבר שיהיה מהדברים והעובר עליו עובר על מצות לא תעשה. והנה אבאר זה בזכרי מצות לא תעשה. ובספרי מוצא שפתיך מצות עשה ואתה יודע שאין שום ענין יוצא מדבור מוצא לבד, ואמנם הכוונה מה שזכרתי לך להבין פשטיה דקרא שצוה לעשות מה שהוציא בשפתיו. והנה נכפל הצווי במצוה זו, והוא אמרו ככל היוצא מפיו יעשה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במקומות רבים, בשבועות ובסוף מנחות ומסכת קנים גם כן, כלומר ששם הדקדוק להזהיר האדם לעשות הדבר שחייב נפשו ואיך יפטר נפשו ועצמו כשיפול ספק במה שאמר. (כי תצא, הפלאה):
נדרים כ״ט ב - הטקסט מספריא
הַיְינוּ דְּאִיצְטְרִיךְ לֵיהּ לְתַנָּא לְמִיתְנֵא תַּרְתֵּי. דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: קְדוּשַּׁת הַגּוּף לָא פָּקְעָה בִּכְדִי, קְדוּשַּׁת דָּמִים פָּקְעָה בִּכְדִי, אַמְּטוּ לְהָכִי תְּנָא תַּרְתֵּי.
אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אִידֵּי וְאִידֵּי קְדוּשַּׁת דָּמִים, לְמָה לִי לְמִיתְנֵא תַּרְתֵּי? הַשְׁתָּא יֵשׁ לוֹמַר: מִקְּדוּשָּׁה חֲמוּרָה לִקְדוּשָּׁה קַלָּה פָּקְעָה, מִקְּדוּשָּׁה קַלָּה לִקְדוּשָּׁה חֲמוּרָה צְרִיכָא לְמֵימַר?!
לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּבַר פְּדָא, דְּאָמַר: לָא פָּקְעָה קְדוּשָּׁה בִּכְדִי?
אָמַר רַב פָּפָּא: אָמַר לָךְ בַּר פְּדָא, הָכִי קָאָמַר: אִם לֹא אָמַר ״מֵעַכְשָׁיו שְׁלָמִים״ — לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם עוֹלָה הָוֵי.
מִידֵּי דְּהָוֵה הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם״, דִּמְקוּדֶּשֶׁת וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְעַכְּלוּ הַמָּעוֹת.
פְּשִׁיטָא? לָא צְרִיכָא דַּהֲדַר בֵּיהּ.
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אֵינָהּ חוֹזֶרֶת. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר חוֹזֶרֶת, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר!
אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר הָתָם חוֹזֶרֶת, הָכָא שָׁאנֵי — דַּאֲמִירָתוֹ לְגָבוֹהַּ כִּמְסִירָתוֹ לְהֶדְיוֹט.
יְתֵיב רַבִּי אָבִין וְרַב יִצְחָק בְּרַבִּי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה, וְקָא מְנַמְנֵם רַבִּי יִרְמְיָה, יָתְבִי וְקָאָמְרִי: לְבַר פְּדָא דְּאָמַר פְּדָאָן חוֹזְרוֹת וְקוֹדְשׁוֹת,
then this is the reason that it was necessary for the tanna to teach two clauses: In order to emphasize that this halakha applies in both cases, as it might enter your mind to say: Inherent sanctity does not lapse on its own, but sanctity inherent in its value departs with nothing being done. Because of this, the tanna taught two clauses, to demonstrate that there is no difference between them: Both depart with nothing being done.
But if you say that this clause and that clause refer to sanctity inherent in its value, why do I need to teach two clauses? Now, it can be said that if from the stringent sanctity of the burnt-offering to the less stringent sanctity of a peace-offering, the stringent sanctity departs and the animal becomes like a peace-offering, then from the less stringent sanctity of the peace-offering to the more stringent sanctity of the burnt-offering, need this be said?
The Gemara proposes: Let us say that this baraita should be a conclusive refutation of bar Padda, who said: Sanctity does not depart with nothing being done and the trees require redemption, while the baraita demonstrates that even inherent sanctity lapses on its own?
Rav Pappa said: Bar Padda could have said to you: This is what the baraita is saying: If one says: This ox, after thirty days, is a burnt-offering, then if he does not say: From now it is a peace-offering, then after thirty days it is a burnt-offering. But when he adds: From now it is a peace-offering, the sanctity of a peace-offering takes effect upon it and does not depart with nothing being done.
This is just as it is in the case of a man who says to a woman: Be betrothed to me after thirty days with this money that I give you, that she is betrothed after thirty days. And this is so, although the money was squandered away in the meantime and does not exist at the end of thirty days, when the betrothal takes effect. Here as well, the sanctity of a burnt-offering takes effect after thirty days.
The Gemara asks: If this is what happened, then it is obvious that it is so. Why, then, does this halakha need to be taught? The Gemara answers: No, it is necessary in a case where he retracted within these thirty days and did not want the animal to be consecrated at all. Although the sanctity did not actually take effect yet, he may not retract.
The Gemara asks: This works out well according to the one who said that a woman who is betrothed on the condition that the betrothal takes effect after thirty days may not retract even if she changed her mind within these thirty days, and the betrothal still takes effect after thirty days. But according to the one who says that she may retract, what can be said? Why should the halakha of consecration be any different than for betrothal?
The Gemara answers: Even according to the one who says that there, in the case of betrothal, the woman may retract within thirty days, here, in the case of the burnt-offering, it is different because the legal status of one’s declaration to God is equal to that of his transfer to a common person [hedyot], where the acquisition is consummated at the time of transfer. Since God is not associated with a particular location, a verbal statement is sufficient to establish sanctity immediately. But in the case of the betrothal of a woman, it can be argued that the betrothal takes effect only at the end of thirty days.
The Gemara relates: Rabbi Avin and Rav Yitzḥak, son of Rabbi, sat before Rabbi Yirmeya, and Rabbi Yirmeya was dozing [menamnem]. While he was dozing, they sat and said: According to bar Padda, who said that if he redeems them they become consecrated again,
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 3 עמודים.