203
מאשר הנני קבלת מכתבו מיום כ"ה מנ"א.
ובמענה לשאלתו: באם המקיים נפש אחת מישראל — פס"ד חז"ל ברור הוא שכאילו קיים עולם מלא עאכו"כ עשיריות נפשות ועד לקהלה שלימה. והרי לימוד בנ"י את התורה — שהיא אך היא חיינו — באופן שמשפיעה על חיי הלומד (בסגנון חז"ל — לימוד המביא לידי מעשה) ועד שתקוה חזקה שתעצב את חייו, הרי עי"ז מקיים אותו, מחייהו ומביאו לחיי עוה"ב וגם לחיי עוה"ז (הראויים לשם — חיים).
ועפ"ז מובן שדרכם בעתיד ברורה — למלאות בקשת הקהלה ולהמשיך בפעולותיהם בה עוד משך זמן. ויתוסף עי"ז בברכת ה' גם בעניניהם הפרטים ובנקודה העקרית — רוב נחת אמיתי מכל יו"ח שי'.
בברכה לבשו"ט ולכוח"ט.
(ממכתב ב' אלול תשכ"ו)
... ובמענה לשאלתו בקשר עם יום ההולדת — לאריכות ימים ושנים טובות,
הנה מפני הטעמים מאז (כיון שבמקומם עומדים) נכון מאד, לדעתי שיתועד — ובפרט שהשנה — שנת הקהל — ביום זה במסיבת ידידים וריעים (וכיון שאין רצונו בפרסום יותר) מצומצמת בכמות.
ובאם אכל בי עשרה שכינתא שריא, אף שאינם מדברים1 בדברי תורה וכו' (וכדברי רבנו הזקן באגה"ק סכ"ג שלו, "ששמעתי מרבותי" (הרה"מ והבעש"ט כביאור2 כ"ק מו"ח אדמו"ר בזה)) עאכו"כ במסיבה האמורה, שבודאי ידברו בד"ת — בנגלה ובחסידות, ובנגלה ובחסידות גם יחד, ופתקא משמי שמיא3 נחתי' — שיקיים
הערות
- 1. אף שאינם מדברים כו': וכדיוק הל' אכל בי עשרה. וראה תניא ספי"א. ולהעיר מירוש' עירובין ספ"א (ובקה"ע שם). ואף דבנדרים (ח, א) אמרינן והוא דתנו כו' (שצ"ל ראוין לדבר ד"ת) — שאני התם דבעינן חשיבות (דב"ד) נוסף על הענין דשכינתא שריא, ולרמב"ם (הל' ת"ת פ"ז הי"ב "אפילו שלשה") זהו העיקר.
- 2. כביאור כו': ס' המאמרים תש"ט ע' 75.
- 3. ופתקא משמי כו': בארוכה במכ' כ"ק מו"ח אדמו"ר (נדפס בתהלים יהל אור ע' תשכג . ובכ"מ).
- . בהוצאת תשד"מ (ואילך) — ע' תשפז. המו"ל.
תניא, ליקוטי אמרים י״א - הטקסט מספריא
וְזֶה לְעוּמַּת זֶה, רָשָׁע וְטוֹב לוֹ לְעוּמַּת צַדִּיק וְרַע לוֹ.
דְּהַיְינוּ, שֶׁהַטּוֹב שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית שֶׁבְּמוֹחוֹ וּבֶחָלָל הַיְמָנִי שֶׁבְּלִבּוֹ, כָּפוּף וּבָטֵל לְגַבֵּי הָרָע מֵהַקְּלִיפָּה שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי.
וְזֶה מִתְחַלֵּק גַּם כֵּן לְרִבְבוֹת מַדְרֵגוֹת חֲלוּקוֹת, בְּעִנְיַן כַּמּוּת וְאֵיכוּת הַבִּיטּוּל וּכְפִיפַת הַטּוֹב לָרַע חַס וְשָׁלוֹם.
יֵשׁ מִי שֶׁהַכְּפִיפָה וְהַבִּיטּוּל אֶצְלוֹ מְעַט מִזְּעֵר, וְאַף גַּם זֹאת אֵינוֹ בִּתְמִידוּת, וְלֹא תָּדִיר לִפְרָקִים קְרוֹבִים, אֶלָּא לְעִתִּים רְחוֹקִים מִתְגַּבֵּר הָרָע עַל הַטּוֹב, וְכוֹבֵשׁ אֶת הָעִיר קְטַנָּה הוּא הַגּוּף, אַךְ לֹא כוּלּוֹ אֶלָּא מִקְצָתוֹ לְבַד, שֶׁיִּהְיֶה סָר לְמִשְׁמַעְתּוֹ, וְנַעֲשֶׂה לוֹ מֶרְכָּבָה וּלְבוּשׁ, לְהִתְלַבֵּשׁ בּוֹ אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה לְבוּשֶׁיהָ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל. דְּהַיְינוּ, אוֹ בְּמַעֲשֶׂה לְבַד, לַעֲשׂוֹת עֲבֵירוֹת קַלּוֹת וְלֹא חֲמוּרוֹת חַס וְשָׁלוֹם; אוֹ בְּדִיבּוּר לְבַד, לְדַבֵּר אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע וְלֵיצָנוּת וּכְהַאי גַּוְונָא; אוֹ בְּמַחֲשָׁבָה לְבַד, הִרְהוּרֵי עֲבֵירָה הַקָּשִׁים מֵעֲבֵירָה. וְגַם אִם אֵינוֹ מְהַרְהֵר בַּעֲבֵירָה לַעֲשׂוֹתָהּ אֶלָּא בְּעִנְיַן זִיוּוּג זָכָר וּנְקֵיבָה בָּעוֹלָם, שֶׁעוֹבֵר עַל אַזְהָרַת הַתּוֹרָה: ״וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע״ – ״שֶׁלֹּא יְהַרְהֵר בַּיּוֹם כוּ׳״; אוֹ שֶׁהִיא שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְהוּא מְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, כְּדִתְנַן בְּאָבוֹת: ״הַנֵּיעוֹר בַּלַּיְלָה כוּ׳ וּמְפַנֶּה לִבּוֹ כוּ׳״ שֶׁבְּאַחַת מִכָּל אֵלֶּה וְכַיּוֹצֵא בָהֶן נִקְרָא ״רָשָׁע״ בָּעֵת הַהִיא, שֶׁהָרָע שֶׁבְּנַפְשׁוֹ גּוֹבֵר בּוֹ וּמִתְלַבֵּשׁ בְּגוּפוֹ וּמַחֲטִיאוֹ וּמְטַמְּאוֹ.
וְאַחַר כָּךְ גּוֹבֵר בּוֹ הַטּוֹב שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית, וּמִתְחָרֵט וּמְבַקֵּשׁ מְחִילָה וּסְלִיחָה מֵה׳, וַה׳ יִסְלַח לוֹ, אִם שָׁב בִּתְשׁוּבָה הָרְאוּיָה עַל פִּי עֲצַת חֲכָמֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בִּשְׁלֹשָׁה חִלּוּקֵי כַפָּרָה שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דּוֹרֵשׁ כוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְיֵשׁ מִי שֶׁהָרָע גּוֹבֵר בּוֹ יוֹתֵר, וּמִתְלַבְּשִׁים בּוֹ כָּל שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים שֶׁל הָרָע, וּמַחֲטִיאוֹ בַּעֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת יוֹתֵר, וּבְעִתִּים קְרוֹבִים יוֹתֵר. אַךְ בֵּינְתַיִים מִתְחָרֵט, וּבָאִים לוֹ הִרְהוּרֵי תְשׁוּבָה מִבְּחִינַת הַטּוֹב שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, שֶׁמִּתְגַּבֵּר קְצָת בֵּינְתַיִים, אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹ הִתְגַּבְּרוּת כָּל כָּךְ לְנַצֵּחַ אֶת הָרָע לִפְרוֹשׁ מֵחֲטָאָיו לְגַמְרֵי לִהְיוֹת ״מוֹדֶה וְעוֹזֵב״. וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: ״רְשָׁעִים מְלֵאִים חֲרָטוֹת״, שֶׁהֵם רוֹב הָרְשָׁעִים, שֶׁיֵּשׁ בְּחִינַת טוֹב בְּנַפְשָׁם עֲדַיִין.
אַךְ מִי שֶׁאֵינוֹ מִתְחָרֵט לְעוֹלָם, וְאֵין בָּאִים לוֹ הִרְהוּרֵי תְשׁוּבָה כְּלָל – נִקְרָא ״רָשָׁע וְרַע לוֹ״, שֶׁהָרָע שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאַר בְּקִרְבּוֹ, כִּי גָּבַר כָּל כָּךְ עַל הַטּוֹב עַד שֶׁנִּסְתַּלֵּק מִקִּרְבּוֹ וְעוֹמֵד בִּבְחִינַת מַקִּיף עָלָיו מִלְמַעְלָה.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אַכָּל בֵּי עֲשָׂרָה שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא״:
משנה תורה, הלכות תלמוד תורה ז׳:י״ב - הטקסט מספריא
מי שנידוהו בחלום אפילו ידע מי נידהו צריך עשרה בני אדם ששונין הלכות להתירו מנידויו ואם לא מצא טורח אחריהם עד פרסא לא מצא מתירים לו אפילו עשרה ששונים משנה לא מצא מתירין לו עשרה שיודעים לקרות בתורה לא מצא מתירין לו אפילו עשרה שאינן יודעין לקרות לא מצא במקומו עשרה מתירין לו אפילו שלשה.
מצוטט ב־2 עמודים
אגרות קודש 2
- כרך כד ‹ ט'רג לקו"ש חל"ז ע' 203
- כרך כד ‹ ט'רלח לקו"ש חל"ז ע' 203
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.