127
דעם אויבערשטן נחת רוח, "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"9.
וואָס דערפון איז אויך פאַרשטאַנדיק דער גרויסער גליק געפיל און פאַרגעניגן וואָס אַ איד האָט בשעת ער באַטראַכט זיך אַז מ'האָט די מעגלעכקייט צו פאַרשאַפן פאַרגעניגן צום מלך מלכי המלכים הקב"ה —
וועט מען זיכער דאָס טאָן בשמחה ובטוב לבב, מיט אַ שמחה גדולה און מיט דער גרעסטער באַגייסטערונג.
כולל אויך דעם טאָן אין איינשטימונג מיט די אָפּלערנונגען פון די צוויי אויבנדערמאָנטע ענינים פאַרבונדן מיט ל"ג בעומר — אין דער עבודה פון יעדן אידן צו דינען דעם אויבערשטן און אים פאַרשאַפן נחת רוח.
ובפרט אַז התורה היא נצחית10: תורה (כולל אויך דאָס וואָס תורה דערציילט אונז וועגן ר' עקיבא און רשב"י) איז אַן אייביקע לערנונג11, ניט נאָר אין דעם דור פון רבי עקיבא און רשב"י, נאָר אויך אויף אַלע דורות נאָכדעם, אויך אונזער דור און די דורות נאָך אונזער דור — ווי אַזוי מ'דאַרף זיך פירן אין טאָג טעגלעכן לעבן, אין דער הויפּט שליחות וועלכע אַ איד האָט — "אני נבראתי לשמש את קוני".
אָנהויבנדיק פון דעם כלל גדול בתורה — "ואהבת לרעך כמוך" — די אָנווייזונג און אָפּלערנונג פון דעם סיפּור הנ"ל וועגן תלמידי רבי עקיבא — ווי מ'האָט ערשט גע'חזר'ט12 די אָנווייזונג פון רבי עקיבא13, אַז "ואהבת לרעך כמוך"14 איז אַ "כלל גדול בתורה" —
וועט יעדערער וואָס האָט זיך דערפון דערוואוסט איינווירקן אויף די אַלע צו וועמען ער קען דערגרייכן, און בפרט קינדער אויף אַנדערע קינדער, אינגעלעך אויף אַנדערע אינגעלעך, און מיידעלעך אויף אַנדערע מיידעלעך — אַז אויך זיי זאָלן נוהג זיין כבוד זה לזה.
וואָס דאָס מאַכט און שאַפט אַ נחת רוח גדול באַ דעם אויבערשטן וואָס ער האָט אָנגעזאָגט "ואהבת לרעך כמוך", און אַ נחת רוח גדול באַ רבי עקיבא און זיינע תלמידים וואָס זיי האָבן אָנגעזאָגט און מגלה געווען אַז דאָס ("ואהבת לרעך כמוך") איז אַ "כלל גדול בתורה", וואָס התורה היא נצחית (כנ"ל).
ד. ס'איז פאַרשטאַנדיק, אַז וויבאַלד דער טאָג פון ל"ג בעומר איז פאַרבונדן מיט רשב"י, דאַרף מען צום אַלעם ערשטן אָפּלערנען זיך (בנוגע צו דער אייגענער עבודה לשמש את קוני) פון די הנהגות, אויפפירונגען, פון רשב"י וועגן וועלכע תורה דערציילט אונז.
וויבאַלד אַז תורה דערציילט אונז וועגן דעם, איז דאָס זיכער ניט סתם אַ דערציילונג15, ח"ו, נאָר אַ הוראה, אַן אָנווייזונג פאַר כל אחד ואחת —
אַז ניט קוקנדיק אויף דער גרויסקייט פון רשב"י, וואָס ווער קען זיך צו אים גלייכן16, ביז וואַנעט אַז רבי עקיבא, זיין
הערות
- 9. ראה פרש"י עה"פ ויקרא א, ט. ספרי ופרש"י עה"פ (פינחס כח, ח).
- 10. לשון אדה"ז בתניא רפי"ז.
- 11. ראה זח"ג נג, ב. וראה זהר שם קנב, א.
- 12. בה"י"ב פסוקים ומאמרי חז"ל".
- 13. תו"כ ופרש"י עה"פ שם.
- 14. קדושים יט, יח.
- 15. זח"ג שם.
- 16. ראה לקו"ש חי"ז ע' 509 בהערה (ד"ה מען).
רש"י על ויקרא א׳:ט׳ - הטקסט מספריא
עלה. לְשֵׁם עוֹלָה יַקְטִירֶנּוּ:
אשה. כְּשֶׁיִּשְׁחֲטֶנּוּ יְהֵי שׁוֹחֲטוֹ לְשֵׁם הָאֵשׁ; וְכָל אִשֶּׁה לְשׁוֹן אֵשׁ, פוש"ייר בְּלַעַז:
ניחוח. נַחַת רוּחַ לְפָנַי, שֶׁאָמַרְתִּי וְנַעֲשָֹה רְצוֹנִי (שם):
עלה [AND THE PRIEST SHALL CAUSE ALL TO ASCEND IN FUMES ON THE ALTAR, TO BE] A BURNT OFFERING — i. e. only with the intention that it should be an עולה shall he burn it (and not that it should be an offering of another class. The words are to be translated: he shall burn it as an עולה) (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 6 10).
אשה AS A FIRE OFFERING — When he slaughters it he shall slaughter it with the intention of making a fire of it (i. e. having in mind the fact that it is to become a prey to the flames, not that it will become charred flesh) (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 6 10). The word אשה wherever it occurs, is connected with אש, feuchère in O. F.
ניחוח (of the root נוח, “to repose”, “to draw satisfaction from …”) — an odour of ניחוח: one that causes satisfaction to Me by the knowledge that I gave commands and that My will was executed (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 6 10; Zevachim 46b).
רש"י על במדבר כ״ח:ח׳ - הטקסט מספריא
ריח ניחח. נַחַת רוּחַ לְפָנַי שֶׁאָמַרְתִּי וְנַעֲשָׂה רְצוֹנִי (ספרי):
ריח ניחח A SMELL OF ניחח — one that causes satisfaction (נחת רוח) to Me, that I gave commands and My will was executed (Sifrei Bamidbar 143:3; see Rashi on Leviticus 1:9).
תניא, ליקוטי אמרים י״ז - הטקסט מספריא
וּבָזֶה יוּבַן מַה שֶּׁכָּתוּב: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ״.
דְּלִכְאוֹרָה, הוּא – ״בִּלְבָבְךָ״ – נֶגֶד הַחוּשׁ שֶׁלָּנוּ [וְהַתּוֹרָה הִיא נִצְחִית], שֶׁאֵין קָרוֹב מְאֹד הַדָּבָר לְהַפֵּךְ לִבּוֹ מִתַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה לְאַהֲבַת ה׳ בֶּאֱמֶת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא: ״אָטוּ יִרְאָה מִילְּתָא זוּטַרְתִּי הִיא״? וְכָל שֶׁכֵּן אַהֲבָה. וְגַם אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה דְּ״צַדִּיקִים – דַּוְקָא – לִבָּם בִּרְשׁוּתָם״.
אֶלָּא, דְּ״לַעֲשׂוֹתוֹ״ – רוֹצֶה לוֹמַר, הָאַהֲבָה הַמְּבִיאָה לִידֵי עֲשִׂיַּית הַמִּצְוֹת בִּלְבָד, שֶׁהִיא ״רְעוּתָא דְלִבָּא״ שֶׁבְּתַעֲלוּמוֹת לֵב, גַּם כִּי אֵינָהּ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, וְדָבָר זֶה ״קָרוֹב מְאֹד״ וְנָקֵל לְכָל אָדָם אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ מוֹחַ בְּקָדְקֳדוֹ, כִּי מוֹחוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְיָכוֹל לְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ כְּכָל אֲשֶׁר יַחְפּוֹץ, וּכְשֶׁיִּתְבּוֹנֵן בּוֹ בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, מִמֵּילָא יוֹלִיד, בְּמוֹחוֹ עַל כָּל פָּנִים – הָאַהֲבָה לַה׳ לְדָבְקָה בוֹ בְּקִיּוּם מִצְוֹתָיו וְתוֹרָתוֹ.
וְ״זֶה כָּל הָאָדָם״, כִּי – ״הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם״ כְּתִיב, שֶׁ״הַיּוֹם״ הוּא עוֹלַם הַמַּעֲשֶׂה דַּוְקָא ״וּלְמָחָר כוּ׳״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַמּוֹחַ – שַׁלִּיט בְּטִבְעוֹ וְתוֹלַדְתּוֹ עַל חָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, וְעַל פִּיו, וְעַל כָּל הָאֵבָרִים שֶׁהֵם כְּלֵי הַמַּעֲשֶׂה. אִם לֹא מִי שֶׁהוּא רָשָׁע בֶּאֱמֶת, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁ״הָרְשָׁעִים הֵם בִּרְשׁוּת לִבָּם״, וְאֵין לִבָּם בִּרְשׁוּתָם כְּלָל, וְזֶה עוֹנֶשׁ עַל גּוֹדֶל וְעוֹצֶם עֲוֹנָם. וְלֹא דִבְּרָה תוֹרָה בְּמֵתִים אֵלּוּ, שֶׁבְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִם מֵתִים.
כִּי בֶּאֱמֶת, אִי אֶפְשָׁר לָרְשָׁעִים לְהַתְחִיל לַעֲבוֹד ה׳ בְּלִי שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה עַל הֶעָבָר תְּחִלָּה – לְשַׁבֵּר הַקְּלִיפּוֹת שֶׁהֵם מָסָךְ מַבְדִּיל וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינָם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, עַל יְדֵי שְׁבִירַת לִבּוֹ וּמְרִירַת נַפְשׁוֹ עַל חֲטָאָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְגוֹ׳״, שֶׁעַל יְדֵי לֵב נִשְׁבָּר – נִשְׁבָּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה דְסִטְרָא אָחֳרָא [עַיֵּין שָׁם פָּרָשַׁת פִּינְחָס דַּף ר״מ וּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא דַּף ח׳ וְדַף ה׳ עַמּוּד א׳ וּבְפֵירוּשׁ הָרַב מֹשֶׁה זַכּוּת שָׁם].
וְהִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, לְהַעֲלוֹת הֵ״א תַּתָּאָה, לַהֲקִימָהּ מִנְּפִילָתָהּ שֶׁנָפְלָה אֶל הַחִיצוֹנִים, שֶׁהוּא סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״גָּלוּ לֶאֱדוֹם – שְׁכִינָה עִמָּהֶם״, דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה אֱדוֹם מוֹרִיד וּמַמְשִׁיךְ לְשָׁם בְּחִינַת וְנִיצוֹץ אֱלֹהוּת הַמְחַיֶּה אֶת נֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה שֶׁלּוֹ, הַמְלוּבָּשִׁים בּוֹ בַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית מֵהַקְּלִיפָּה, שֶׁבְּלִבּוֹ שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, הַמּוֹלֶכֶת בּוֹ בְּעוֹדוֹ רָשָׁע וּמוֹשֶׁלֶת בָּעִיר קְטַנָּה שֶׁלּוֹ, וְנֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה כְּבוּשִׁים בַּגּוֹלָה אֶצְלָהּ.
וּכְשֶׁנִּשְׁבָּר לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ, וְנִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְיִתְפָּרְדוּ כוּ׳ – הִיא קָמָה מִנְּפִילָתָהּ וְגַם נִצָּבָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.