192
ויקהל — פקודי
א. כתב הרמב"ן בפירושו על התורה (ר"פ תרומה): "עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון1 כמו שאמר2 ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת על כן הקדים הארון והכפורת בכאן (בפ' תרומה) כי הוא מוקדם במעלה כו', אבל משה הקדים בפרשת ויקהל3 את המשכן ואת אהלו ואת מכסהו וכן עשה בצלאל4 לפי שהוא הראוי לקדם במעשה".
ולכאורה יש לומר בביאור דבריו: לדעת הרמב"ן5 הי' ציווי הקב"ה למשה על עשיית המשכן (בפ' תרומה) לפני חטא העגל וציווי משה לישראל (בפ' ויקהל) הי' אחר החטא וסליחתו למחרת יוהכ"פ6, וכיון שכן הי' מקום לפרש דבציווי ה' למשה הקדים הארון והכפורת כי לפני חטא העגל הי' עיקר המכוון בבנין המשכן לצורך השראת השכינה, והו"ע הארון והכפורת, אבל אח"כ כשחטאו בעגל7 הי' תוכן המשכן בשביל הכפרה על חטא העגל, שזהו בעיקר על ידי העבודה במשכן, הקרבת הקרבנות8, ולכן אפשר לומר שלכן בפ' ויקהל לא הקדים משה הארון והכפורת, להורות שמעתה עיקר החפץ במשכן אינו השראת השכינה אלא הכפרה על חטאים כו';
וכדי לשלול סברא זו מבאר, שטעם השינוי ש"משה הקדים בפרשת ויקהל את המשכן כו' וכן עשה בצלאל" הוא "לפי שהוא הראוי לקדם במעשה", שמזה מובן, שגם לאחר חטא העגל נשאר ענינו העיקרי של המשכן היותו "מקום מנוחת השכינה שהוא הארון".
וכן מובן מדברי הרמב"ן בריש פרשתנו (פ' ויקהל), שציווי זה "יתכן שהי' זה ביום מחרת רדתו ואמר לכולם ענין המשכן אשר נצטווה בו מתחלה קודם שבור הלוחות, כיון שנתרצה להם הקב"ה ונתן לו הלוחות שניות כו' הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם ובידוע שתהי' שכינתו בתוכם כענין שצוהו תחלה כמו שאמר9 ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ולכן צוה אותם משה עתה ככל מה שנצטווה מתחלה".
אמנם לדעת הרמב"ם עיקר ענין המשכן ועיקר מצותו הוא כמ"ש בתחילת הל' בית הבחירה10 "מ"ע לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין
הערות
- 1. ראה גם תנחומא פרשתנו (ויקהל) ז. וראה שם ו. שמו"ר פ"נ, ב. ועוד.
- 2. תרומה כה, כב.
- 3. לה, יא ואילך.
- 4. לו, ח ואילך.
- 5. ריש פרשתנו (ויקהל).
- 6. וכדעת זח"ב קצה, א.
- 7. ראה תורת משה להחת"ס תרומה (שם, י) ומלבי"ם שם, שמבארים השינוי ע"פ הנ"ל, דעשייתו היתה אחר חטא העגל.
- 8. בס' חמדת ישראל (קונטרס נר מצוה ס"ו (מ"ע כ)) מבאר כן, ומתרץ עפ"ז הסתירה בדברי הרמב"ן, דכיון שהרמב"ן מודה דכל תכלית בנין המשכן הי' בעיקר הארון א"כ מדוע מנה עשיית הארון וכפורת מצוה בפ"ע (שם בהשגותיו לסהמ"צ להרמב"ם מ"ע לג), מלבד מצות בנין ביהמ"ק (שם מ"ע כ). אבל ע"פ מ"ש בפנים בפירוש הרמב"ן אא"פ לפרש כן, ראה לקו"ש חי"א ע' 118 ואילך ובהערה 25 שם.
- 9. תרומה שם, ח.
- 10. וכן בסהמ"צ שם (מ"ע כ). וראה שם שרש יב.
שמות רבה נ׳:ב׳ - הטקסט מספריא
הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי ט, ט): תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד, זֶה נֹחַ, שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בראשית ז, ב): מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה וגו', וּכְשֶׁיָּצָא מַה כְּתִיב (בראשית ח, כ): וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה', מַאי וַיִּבֶן, נִתְבּוֹנֵן וְאָמַר, מַה טַּעַם רִבָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּטְּהוֹרִים יוֹתֵר מִן הַטְּמֵאִים לֹא שֶׁהָיָה רוֹצֶה לְהַקְרִיב לוֹ מֵהֶן, מִיָּד, וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, הֱוֵי: תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד, לְפִי שֶׁהֶחָכָם שׁוֹמֵעַ דָּבָר וּמְקַיְּמוֹ וּמוֹסִיף עָלָיו. דָּבָר אַחֵר, תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד, זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כא, כב): עִיר גִּבֹּרִים עָלָה חָכָם, שֶׁהָיָה לָמֵד תּוֹרָה מִפִּי הַגְּבוּרָה וּבָא וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל וּמֵטִיבָן, וְהוּא מוֹסִיף לָהֶם חַיִים, הֱוֵי: תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד. דָּבָר אַחֵר, תֵּן לְחָכָם, זֶה בְּצַלְאֵל, אַתָּה מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה עֲשֵׂה הַמִּשְׁכָּן, בָּא וְאָמַר לִבְצַלְאֵל, אָמַר לוֹ מַהוּ הַמִּשְׁכָּן הַזֶּה, אָמַר לוֹ שֶׁיַּשְׁרֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ בְּתוֹכוֹ וּמְלַמֵּד לְיִשְׂרָאֵל תּוֹרָה. אָמַר לוֹ בְּצַלְאֵל וְהֵיכָן הַתּוֹרָה נְתוּנָה, אָמַר לוֹ מִשֶּׁאָנוּ עוֹשִׂים אֶת הַמִּשְׁכָּן אָנוּ עוֹשִׂין הָאָרוֹן. אָמַר לוֹ רַבֵּינוּ משֶׁה אֵין כְּבוֹדָהּ שֶׁל תּוֹרָה בְּכָךְ, אֶלָּא אָנוּ עוֹשִׂין הָאָרוֹן וְאַחַר כָּךְ הַמִּשְׁכָּן, לְפִיכָךְ זָכָה שֶׁיִּקָּרֵא עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן.
ספר המצוות, מצוות עשה ל״ג - הטקסט מספריא
היא שצוה הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת ואז יעבדו במקדש, והוא אמרו ועשו בגדי קדש לאהרן, ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות, וזאת היא מצות בגדי כהונה שמונה בגדים לכהן גדול וארבעה לכהן הדיוט וכל עת שישרת הכהן בפחות ממנין בגדיו המיוחדים לו באותה העבודה או ביותר מהם עבודתו פסולה ויתחייב על זה מיתה בידי שמים רוצה לומר למחוסר בגדים שעבד. וכן מנוהו בגמרא (סנהדרין פ"ג) בכלל מחוייבי מיתה בידי שמים. ולא בא בכתוב זה בבאור, אבל בא בכתוב וחגרת אותם אבנט והיתה להם כהונת עולם ובא הפירוש בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים והרי נתבאר זר ששמש במיתה. ואמרו בספרא וישם עליו את החשן פרשה זו למדה לשעתה ולמדה לדורות למדה לשרת יום יום ולשרת יום הכפורים. בכל יום משמש בבגדי זהב ביום הכפורים בבגדי לבן. וכבר בא בספרי שלבישת בגדים אלו היא מצות עשה, והוא אמרם מנין שאין אהרן לובש בגדים אלו לגדולתו אלא כמו מקיים גזרת המלך שנאמר ויעש כאשר צוה ה' את משה כלומר לבישת הבגדים. ואע"פ שהם בתכלית היופי שהם מזהב שהם וישפה וזולתם מהאבנים הטובות והיפות לא יכוין בהם היופי אלא לקיים הצווי שצוה השם יתעלה למשה לבד והוא שילבש בגדים אלו תמיד במקדש. וכבר התבארו משפטי מצוה זו כלם בזבחים ביומא ובסוכה. (ואתה תצוה, כלי בית המקדש פרק י'):
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- לז - שנת תשכ"ג - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשכ"ג לקו"ש חל"ו ע' 192
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.