116
כן — סיום דברי רש"י "שאין הזאה בלא טבילה": כלל זה אין לו הכרח בפשוטו של מקרא (וכן — רש"י לא הביא שום ראי' ע"ז), אלא הוא כלל בהלכה10 — וא"כ, גם את"ל שרש"י הוצרך להביא שהיתה גם טבילה (כיון שכן אמרו רבותינו שכך נכנסו אבותינו לברית), צריך ביאור למה הביא גם את ההוכחה של רבותינו ע"ז מהכלל "שאין הזאה בלא טבילה"?
ועוד זאת: בנוגע למילה לא הביא רש"י שום ראי', אף שבגמ' הובאו ע"ז שני כתובים — "כי מולים היו כל העם היוצאים11, אי נמי מהכא12 ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי וגו'" — ולמה הוצרך רש"י לראי' על הטבילה?
[ולכאורה דוחק לתרץ, שמילת בנ"י במצרים מפורשת בקרא13, כמ"ש14 "וכל ערל לא יאכל בו", וכן פרש"י15 שהקב"ה "נתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה שנאמר12 מתבוססת בדמיך. . ואומר16 גם את בדם בריתך שלחתי גו'" — כי מילת בנ"י במצרים היתה לצורך אכילת הפסח [או (בלשון רש"י15) שיהיו "בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו"], ועוד: ע"ד הפשט אין מילה זו שייכת לכניסת בנ"י להברית דפרשתנו בעת מ"ת, והו"ל לרש"י לפרש חידוש זה, שמילת בנ"י במצרים נחשבת חלק מכניסתם לברית בעת מ"ת].
ג. גם יש לעיין:
לפי הגירסא הנפוצה לשון רש"י היא "(שנכנסו אבותינו לברית במילה וטבילה) והזאת דמים", אבל בגמ'3 (לפנינו17) נאמר "(לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה) והרצאת דם", ובפרש"י שם "הרצאת דמים — זריקת דמים על המזבח" (אלא שבהמשך הגמ' הובא, "טבילה מנלן דכתיב ויקח משה (חצי18) הדם ויזרק על העם ואין הזאה בלא טבילה").
וצ"ע — למה לא הזכיר רש"י גם "הרצאת דמים", דהיינו זריקת דמים על המזבח19?
והנה לפי גירסא אחרת20, גם בפרש"י כאן הלשון היא (כבגמרא) "והרצאת דמים", ויש מפרשים21 שכתבו שגם לה
הערות
- 10. ויש להוסיף, שבמכילתא (יתרו יט, י) למדו שהיתה טבילה לפני מ"ת ממה שנאמר (שם), (וקדשתם היום ומחר) וכבסו שמלותם", וברמב"ם (הל' איסורי ביאה רפי"ג) הביא לימוד זה, ולא הלימוד שבש"ס "שאין הזאה בלא טבילה" [ואע"פ שבש"ס (יבמות שם) דחו לימוד זה, כי "דלמא נקיות בעלמא". וכבר האריכו במפרשים, שהרמב"ם ס"ל שדחי' זו אינה למסקנא ולהלכה; ולאידך, הכלל "אין הזאה בלא טבילה" אינו לכו"ע]. ואכ"מ.
- 11. יהושע ה, ה.
- 12. יחזקאל טז, ו.
- 13. משא"כ טבילה, שלא נזכרה בקרא, הוצרך רש"י להביא ראי' ע"ז (ראה דבק טוב והואיל משה (באר היטב) על פרש"י פסוק ח).
- 14. בא יב, מח. ולהעיר, שהרמב"ם שם הביא כתוב זה לראי' על מילה (ולא הכתובים שבש"ס). וראה רשב"א ליבמות מו, ב. וכבר האריכו במפרשים.
- 15. בא שם, ו.
- 16. זכרי' ט, יא.
- 3. כריתות ט, א.
- 17. ראה הערה 24; 26.
- 18. ראה הערה 6.
- 19. ולאידך: הזאת דמים לא נאמרה בפירוש בגמ' כ"א רק דרך אגב (כראי' על טבילה). ובחדא"ג מהרש"א כריתות שם הניח בצ"ע "אמאי לא חשיב נמי שלא נכנסו לברית בלא הזאה". ולהעיר משו"ת אבני נזר יו"ד סשמ"ז (אות ד ואילך). ערוך לנר ליבמות שם (ד"ה ואין הזאה).
- 20. כ"ה בדפוס א' וב' דפרש"י, ורוב כת"י רש"י שתח"י. וכן הועתק ברא"ם כאן.
- 21. נחלת יעקב על פרש"י כאן.
משנה תורה, הלכות איסורי ביאה י״ג - הטקסט מספריא
בשלושה דברים נכנסו ישראל לברית: במילה, וטבילה, וקרבן.
מילה היתה במצרים, שנאמר: "וכל ערל לא יאכל בו". מל אותם משה רבינו, שכולם ביטלו ברית מילה במצרים חוץ משבט לוי. ועל זה נאמר: "ובריתך ינצורו".
וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה, שנאמר: "וקדשתם היום ומחר, וכבסו שמלותם". וקרבן, שנאמר: "וישלח את נערי בני ישראל, ויעלו עולות" – על ידי כל ישראל הקריבום.
וכן לדורות כשירצה העובד כוכבים להכנס לברית, ולהסתופף תחת כנפי השכינה, ויקבל עליו עול תורה – צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן. ואם נקיבה היא – טבילה וקרבן, שנאמר: "ככם כגר" – מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן, אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן.
ומהו קרבן הגר? עולת בהמה, או שתי תורים או שני בני יונה, ושניהם עולה. ובזמן הזה שאין שם קרבן – צריך מילה וטבילה. וכשיבנה בית המקדש יביא קרבן.
גר שמל ולא טבל, או טבל ולא מל – אינו גר עד שימול ויטבול. וצריך לטבול בפני שלושה. והואיל והדבר צריך בית דין – אין מטבילין אותו בשבת, ולא ביום טוב, ולא בלילה. ואם הטבילוהו – הרי זה גר.
גר קטן – מטבילין אותו על דעת בית דין, שזכות היא לו. מעוברת שנתגיירה וטבלה – אין בנה צריך טבילה. טבל בינו לבין עצמו, ונתגייר בינו לבין עצמו, ואפילו בפני שנים – אינו גר. בא ואמר "נתגיירתי בבית דינו של פלוני והטבילוני" – אינו נאמן לבוא בקהל עד שיביא עדים.
היה נשוי לישראלית או לגיורת, ויש לו בנים, ואמר "נתגיירתי ביני לבין עצמי" – נאמן לפסול את עצמו, ואינו נאמן לפסול את הבנים. וחוזר וטובל בבית דין.
גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד, כגון שתטבול לנידתה, ותפריש תרומה מעיסתה, וכיוצא בזה; וכן גר שנוהג בדרכי ישראל, שטובל לקריו, ועושה כל המצות – הרי אלו בחזקת גרי צדק, ואף על פי שאין שם עדים שמעידין לפני מי שנתגיירו. ואף על פי כן, אם באו להתערב בישראל – אין משיאין אותם עד שיביאו עדים, או עד שיטבלו בפנינו, הואיל והוחזקו עובדי כוכבים.
אבל מי שבא ואמר שהיה עובד כוכבים ונתגייר בבית דין – נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. במה דברים אמורים? בארץ ישראל ובאותן הימים, שחזקת הכל שם בחזקת ישראל. אבל בחוצה לארץ – צריך להביא ראיה, ואחר כך ישא ישראלית. ואני אומר שזו מעלה ביוחסין.
כשם שמלין ומטבילין את הגרים, כך מלין ומטבילין את העבדים הנלקחים מן העובדי כוכבים לשם עבדות. הלוקח עבד מן העובדי כוכבים, וקדם העבד וטבל לשם בן חורין – קנה עצמו. והוא שיאמר בעת טבילה "הריני טובל בפניכם לשם גירות". ואם טבל בפני רבו – אינו צריך לפרש, אלא כיון שטבל נשתחרר. לפיכך צריך רבו לתקפו במים עד שיעלה והוא תחת שיעבודו, ומודיעו בפני הדיינין שלשם עבדות מטבילו. ואין העבד טובל אלא בפני שלושה וביום כגר, שמקצת גירות הוא.
כשישתחרר העבד – צריך טבילה אחרת בפני שלושה, ביום שבו תיגמר גירותו ויהיה כישראל. ואין צריך לקבל עליו מצות ולהודיעו עיקרי הדת, שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות.
ובמקוה הכשר לטבילת נידה – שם מטבילין את הגרים ואת העבדים ואת המשוחררים. וכל דבר שחוצץ בנידה – חוצץ בגרים ובעבדים ובמשוחררים.
אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל, או שלמה מלך ישראל שנקרא "ידיד יי", נשאו נשים נכריות בגיותן. אלא סוד הדבר כך הוא: שהמצוה הנכונה כשיבוא הגר או הגיורת להתגייר – בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול, או בשביל שררה שיזכה לה, או מפני הפחד בא להכנס לדת. ואם איש הוא – בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אשה היא – בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל. אם לא נמצא להם עילה – מודיעין אותן כובד עול התורה, וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות, כדי שיפרושו. אם קבלו ולא פירשו, וראו אותן שחזרו מאהבה – מקבלים אותן, שנאמר: "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה, ותחדל לדבר אליה".
לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה. בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו. שכל החוזר מן העובדי כוכבים בשביל דבר מהבלי העולם – אינו מגרי הצדק. ואף כל פי כן היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו בית דין הגדול חוששין להם: לא דוחין אותן אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם.
ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי בית דין גיירום – חשבן הכתוב כאילו הן עובדות כוכבים ובאיסורן עומדין. ועוד שהוכיח סופן על תחילתן שהן עובדות כוכבים ומזלות שלהן, ובנו להן במות. והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן, שנאמר: "אז יבנה שלמה במה".
גר שלא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו המצות ועונשן, ומל וטבל בפני שלושה הדיוטות – הרי זה גר. אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל – יצא מכלל עבדי הכוכבים ומזלות, וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו. ואפילו חזר ועבד כוכבים ומזלות – הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו, מאחר שטבל נעשה כישראל. ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן, ואף על פי שנגלה סודן.
ומפני זה אמרו חכמים: קשים להם גרים לישראל כנגע צרעת, שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו. צא ולמד מה אירע במדבר במעשה העגל ובקברות התאוה, וכן רוב הנסיונות האספסוף היו בהן תחילה.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.