121

ד. ויובן כ"ז בהקדם ביאור הגדרת השפעת הצדיק על העיר בפרש"י, שגם בזה שינה מלשון המדרש, שבמדרש איתא "שבזמן שהצדיק בעיר הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה זיוה פנה הדרה"¹², וברש"י מוסיף גם "הוא הודה", ולא עוד אלא שמקדים "הודה"¹³ לפני "זיוה" ו"הדרה"¹⁴ (וכן ברש"י רות לפנינו ליתא לתיבת "פנה הודה"¹⁵).

והנה בפי' תיבות אלו רבו הפירושים¹⁶, אבל כיון שרש"י, פי' לתלמיד בן חמש למקרא, לא ביאר ופירט פירוש תיבות אלו, עכצ"ל שס"ל שמובן מלשונות הכתובים בתורה גופא — ועל הסדר, מן המאוחר אל המוקדם:

הדרה: הלשון "הדר" מפורש בקרא — "והדרת פני זקן"¹⁷, שפירושו — בפשטות — לשון כבוד¹⁸. ועד"ז בנדו"ד, ש"בזמן שהצדיק בעיר. . הוא הדרה", כי כבודה של העיר הוא שיש בה דברים חשובים ויקרים, וכשצדיק נמצא בעיר נעשית עי"ז עיר מכובדת, עיר שדר בה צדיק.

זיוה: "זיו" הוא כמו "זיו השמש", שפירושו — מלשון אור, אלא שאין זה האור עצמו, אלא רק זיו והארה שמתפשט ממנו להאיר לעולם. ועד"ז בנדו"ד, ש"בזמן שהצדיק בעיר. . הוא זיוה", כי ע"י הנהגתו הטובה ומעשיו הטובים, ה"ה מקרין אור וזיו על כל אנשי העיר, ולומדים ממעשיו כו'.

הודה: גם "הוד" הוא מלשון אור (כמו זיו), כפי שמצינו בנוגע ל"קרני הודו של משה"¹⁹, ובלשון הכתוב²⁰ "ונתת מהודך עליו", "זה קירון עור פנים"²¹ ("פני משה כחמה, פני יהושע כלבנה"²¹), אלא שב"הוד" יש ענין נוסף לגבי "זיו" — ש"קרן עור פניו" פעל ש"וייראו מגשת אליו"²², שמזה מובן, ש"הוד" אינו "זיו" סתם, אלא אור הגורם ליראה ופחד.

[וכמובן גם בפשטות: זיו החמה וזיו הלבנה אינם פועלים רגש של יראה ופחד, ואדרבה — נהנים מאורם, ואילו קרני הוד של משה — פעל שייראו מגשת אליו].

ועד"ז בנדו"ד, ש"בזמן שהצדיק בעיר הוא הודה" — שנוסף על ה"זיו" שמקרין על אנשי המקום להשפיע על הנהגתם, ישנו גם ענין של "הוד", שמקרין אור כזה שפועל על אנשי העיר רגש של ביטול ויראה²³.

אמנם כ"ז הוא לפרש"י, שמפרש לפי פשטות הענין, ש"הוא הודה. . זיוה. .