91
בהיותו קרוב לבן שבעים שנה25, שגיל זה בודאי אינו נחשב26 לזקנה מופלגת27.
ד. ויש לומר הביאור בזה:
הפירוש ד"בא בימים" הוא — כפשטות התיבות — שהגיע ובא (נכנס) בתוך הימים, כמו בא בבית וכיו"ב. זאת אומרת, שאין זה תיאור מספר שנות האדם (אם רב או מעט), אלא אופן חיי האדם בימים אלו.
כלומר: הימים שעברו על האדם והמאורעות שבהם, אינם כמו דבר העובר וחולף שלא נשאר ממנו רושם, כי אם הם באופן שהאדם "הכניס" את מהותו ונפשו בתוך כל יום ויום ומאורעותיו והרפתקאותיו, שאז כל יום ויום וכל מאורע ומאורע (הן דבר המשמח, והן הפכו ח"ו) פועל ומשפיע עליו, עד שניכר בגלוי בתווי פניו כו'28.
[וכפי שרואים במוחש, שאין כל בני אותו גיל דומים זל"ז, ולפעמים א' מהם נראה יותר מבוגר מזולתו, כי ניכר עליו רושם המאורעות שעברו עליו, מכיון שכל מאורע כו' נגע לל בו].
וזהו גם פירוש הלשון "זקן בא בימים" אצל דוד, אף שמספר שנות חייו הי' קרוב לשבעים שנה בלבד, כי ריבוי המאורעות שעברו עליו (כמו ריבוי המלחמות, עגמת נפש מבנו כו' וכיו"ב), הותירו את רישומן עליו, באופן של "בא בימים".
וזהו "ואברהם ושרה זקנים באים בימים", שלא רק שהיו "זקנים" מפני מספר שנות חייהם, אלא עוד זאת, שימי חייהם לא חלפו ועברו מהם, אלא היו באופן של "באים בימים", כנ"ל.
ה. עפ"ז יש לבאר גם מ"ש בפרשתנו עוד פעם "ואברהם זקן בא בימים" — דיש לומר, שעיקר החידוש אינו בתיבת "זקן" (כי גם לפנ"ז הי' זקן, כנ"ל), אלא בכך שהי' "בא בימים":
מטבע הדברים, שככל שהאדם הולך ומתבגר, אין המאורעות מסביבו משפיעים עליו (כל כך) — אם מפני שנעשה מתון יותר ("כל זמן שהם מזקינים דעתם מתיישבת"29), או לפי שטבעו של זקן שכבר עבר הרבה בחייו, שאין הדברים שסביבו תופסים מקום אצלו.
ולכן, אף שכבר נאמר "ואברהם ושרה זקנים באים בימים", מצד ריבוי המאורעות שעברו עליהם עד הזמן ההוא, מ"מ יש צורך להודיע ולחדש שגם לאחרי שעברו אצל אברהם עוד ל"ז3 שנה, הי' "אברהם [לא רק] זקן [אלא גם] בא בימים",
הערות
- 25. משא"כ מ"ש ביהושע (יהושע יג, א) "זקן בא בימים" — לאחרי ז' שני כיבוש — הי' לכה"פ קרוב לתשעים שנה (ראה סדר הדורות ב"א תמח. ועוד). ולהעיר שגם אצל יהושע נכפל עוד הפעם הלשון "זקן בא בימים" (יהושע כג, א). ואכ"מ.
- 26. ראה גם יפה תואר (השלם) לב"ר פרשתנו (שבהערה 28).
- 27. להעיר (ע"ד ההלכה) מטור יו"ד ר"ס רמד "שיבה שהוא מופלג בזקנה דהיינו בן שבעים". אבל שם עיקר ההדגשה הוא על "שיבה" דקאי על בן שבעים (אבות ספ"ה), וכמ"ש בב"י שם. וראה רמב"ם הל' סנהדרין (פ"ב ה"ג), דמוכח שם, ד"זקן מופלג בשנים" הוא יותר מ"בעלי שיבה" (ראה לח"מ שם. רמב"ם שם ה"ו). וראה גיטין (כח, א) "כיון דאיפליג כו'", וקאי על יותר מבן תשעים (ראה רש"י שם). ואכ"מ.
- 28. בב"ר פרשתנו (פנ"ט, ו) "יש לך אדם שהוא בזקנה ואינו בימים [שקפצה עליו זקנה], בימים ואינו בזקנה [שהזקנה אינה ניכרת עליו], אבל כאן זקנה כנגד ימים וימים כנגד זקנה" (וראה במפרשים שם, המעלה שבזה). ולפ"ז, "זקן" היינו תואר ופעולת הזקנה, ו"בא בימים" קאי על כמות הזמן ("ימים"). וכן פי' במצו"ד ליהושע (יג, א). אבל פשטות הפירוש דתיבת "זקן" אינה תואר על פעולת הזקנה, אלא ריבוי כמות של שנים, כדמצינו בכמה קראי. ולאידך, בלשון "בא בימים" אינו מודגש כ"כ ריבוי הימים.
- 29. משנה קנים ספ"ג.
- 3. כ"ה בכלי יקר. ולכאורה צ"ע, שהרי הי' בערך מ"א שנה, כי "ואברהם ושרה זקנים גו'" הי' שנה לפני לידת יצחק, ו"אברהם זקן גו'" דפרשתנו הי' קצת קודם נישואי יצחק ורבקה, ו"יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה" (תולדות כה, כ). — וראה אברבנאל (השאלה הא') ועוד פרשתנו.
משנה אבות ה׳ - הטקסט מספריא
בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות. אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות:
עשרה דורות מאדם עד נח. להודיע כמה ארך אפים לפניו. שכל הדורות היו מכעיסין ובאין. עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח עד אברהם. להודיע כמה ארך אפים לפניו. שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם:
עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם. להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום:
עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים. ועשרה על הים. עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ועשרה על הים. עשר נסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר שנאמר (במדבר יד, כב) וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי:
עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש. לא הפילה אשה מריח בשר הקדש. ולא הסריח בשר הקדש מעולם. ולא נראה זבוב בבית המטבחים. ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים. ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה. ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. ולא נמצא פסול בעומר. ובשתי הלחם. ובלחם הפנים. עומדים צפופים. ומשתחוים רווחים. ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם. ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים:
עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן. פי הארץ. ופי הבאר. ופי האתון. והקשת והמן והמטה. והשמיר והכתב והמכתב והלוחות. ויש אומרים אף המזיקין. וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה:
שבעה דברים בגולם. ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה. ואינו נכנס לתוך דברי חבירו. ואינו נבהל להשיב. שואל כענין ומשיב כהלכה. ואומר על ראשון ראשון. ועל אחרון אחרון. ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. ומודה על האמת. וחלופיהן בגולם:
שבעה מיני פורעניות באין לעולם. על שבעה גופי עבירה. מקצתן מעשרין. ומקצתן אינן מעשרין. רעב של בצורת באה. מקצתן רעבים. ומקצתן שבעים. גמרו שלא לעשר. רעב של מהומה ושל בצורת באה. ושלא ליטול את החלה רעב של כליה באה. דבר בא לעולם. על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין. ועל פירות שביעית. חרב בא לעולם. על ענוי הדין ועל עוות הדין. ועל המורים בתורה שלא כהלכה:
חיה רעה באה לעולם. על שבועת שוא. ועל חלול השם. גלות בא לעולם. על עובדי עבודה זרה. ועל גלוי עריות. ועל שפיכת דמים. ועל השמטת הארץ. בארבעה פרקים הדבר מתרבה. ברביעית. ובשביעית. ובמוצאי שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה. ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית. בשביעית. מפני מעשר עני שבששית. ובמוצאי שביעית. מפני פירות שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה. מפני גזל מתנות עניים:
ארבע מדות באדם. האומר שלי שלי ושלך שלך. זו מדה בינונית. ויש אומרים זו מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי. עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך. חסיד. שלי שלי ושלך שלי. רשע.
ארבע מדות בדעות. נוח לכעוס ונוח לרצות. יצא שכרו בהפסדו. קשה לכעוס וקשה לרצות. יצא הפסדו בשכרו. קשה לכעוס ונוח לרצות. חסיד. נוח לכעוס וקשה לרצות. רשע:
ארבע מדות בתלמידים. מהר לשמוע ומהר לאבד. יצא שכרו בהפסדו. קשה לשמוע וקשה לאבד. יצא הפסדו בשכרו. מהר לשמוע וקשה לאבד. חכם. קשה לשמוע ומהר לאבד. זה חלק רע:
ארבע מדות בנותני צדקה. הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים. עינו רעה בשל אחרים. יתנו אחרים והוא לא יתן. עינו רעה בשלו. יתן ויתנו אחרים. חסיד. לא יתן ולא יתנו אחרים. רשע:
ארבע מדות בהולכי לבית המדרש. הולך ואינו עושה. שכר הליכה בידו. עושה ואינו הולך. שכר מעשה בידו. הולך ועושה חסיד. לא הולך ולא עושה. רשע:
ארבע מדות ביושבי לפני חכמים ספוג. ומשפך. משמרת. ונפה. ספוג. שהוא סופג את הכל. משפך. שמכניס בזו ומוציא בזו. משמרת. שמוציאה את היין וקולטת את השמרים. ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת:
כל אהבה שהיא תלויה בדבר. בטל דבר. בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר. אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר. זו אהבת דוד ויהונתן:
כל מחלוקת שהיא לשם שמים. סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים. אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהוא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים. זו מחלוקת קרח וכל עדתו:
כל המזכה את הרבים. אין חטא בא על ידו. וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו. שנאמר (דברים לג, כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו שנאמר (מלכים א' טו, ל) על חטאות ירבעם (בן נבט) אשר חטא ואשר החטיא את ישראל:
כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו. מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע. מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבאין שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. אבל תלמידיו של בלעם הרשע. יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת שנאמר (תהלים נה, כד) ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך:
יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר. וקל כנשר. ורץ כצבי. וגבור כארי. לעשות רצון אביך שבשמים. הוא היה אומר עז פנים לגיהנם. ובשת פנים לגן עדן. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך.
הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא. בן עשר למשנה. בן שלש עשרה למצות. בן חמש עשרה לתלמוד. בן שמונה עשרה לחופה. בן עשרים לרדוף. בן שלשים לכח. בן ארבעים לבינה. בן חמשים לעצה. בן ששים לזקנה. בן שבעים לשיבה. בן שמונים לגבורה. בן תשעים לשוח. בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם.
בן בג בג אומר הפוך בה. והפוך בה. דכולה בה. ובה תחזי. וסיב ובלה בה. ומינה לא תזוע. שאין לך מדה טובה הימנה:
בן הא הא אומר לפום צערא אגרא:
משנה קינים ג׳ - הטקסט מספריא
במה דברים אמורים. בכהן נמלך. אבל בכהן שאינו נמלך. אחת לזו ואחת לזו. שתים לזו ושתים לזו. שלש לזו ושלש לזו. עשה כולן למעלה. מחצה כשר ומחצה פסול. כולן למטן. מחצה כשר ומחצה פסול. חצים למעלה וחצים למטה. את שלמעלה מחצה כשר ומחצה פסול. ואת שלמטה מחצה כשר ומחצה פסול:
אחת לזו ושתים לזו ושלש לזו ועשר לזו ומאה לזו. עשה כולן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול. כולן למטן מחצה כשר ומחצה פסול. חצין למעלן וחצין למטן המרובה כשר. זה הכלל. כל מקום שאתה יכול לחלוק את הקנין ולא יהו משל אשה אחת בין מלמעלן בין מלמטן. מחצה כשר ומחצה פסול. כל מקום שאין אתה יכול לחלוק את הקנין עד שהוא משל אשה אחת בין מלמעלן בין מלמטן. המרובה כשר:
חטאת לזו ועולה לזו עשה כולן למעלן מחצה כשר ומחצה פסול. כולן למטן מחצה כשר ומחצה פסול. חצין למעלן וחצין למטן. שתיהן פסול. שאני אומר חטאת קריבה למעלן. ועולה למטן:
חטאת. ועולה. וסתומה. ומפורשת. עשה כולן למעלן מחצה כשר ומחצה פסול. כולן למטה מחצה כשר ומחצה פסול. חצין למעלן וחצין למטן אין כשר אלא סתומה. והיא מתחלקת ביניהן:
חטאת שנתערבה בחובה. אין כשר אלא מנין חטאת שבחובה. חובה שנים בחטאת. מחצה כשר. ומחצה פסול. וחטאת שנים בחובה. המנין שבחובה כשר. וכן עולה שנתערבה בחובה. אין כשר אלא מנין עולות שבחובה. חובה שנים בעולה מחצה כשר ומחצה פסול. עולה שנים בחובה. המנין שבחובה כשר:
האשה שאמרה הרי עלי קן כשאלד זכר. ילדה זכר. מביאה שתי קנים. אחת לנדרה. ואחת לחובתה נתנתם לכהן. והכהן צריך לעשות שלש פרידים מלמעלן ואחת מלמטן. לא עשה כן. אלא עשה שתים למעלן ושתים למטן ולא נמלך. צריכה להביא עוד פרידה אחת ויקריבנה למעלן. ממין אחד. משני מינין תביא שתים. פירשה נדרה. צריכה להביא עוד שלש פרידים ממין אחד. משני מינין תביא ארבע. קבעה נדרה. צריכה להביא עוד חמש פרידים ממין אחד. משני מינין תביא שש נתנתם לכהן ואין ידוע מה נתנה. הלך הכהן ועשה ואין ידוע מה עשה. צריכה להביא עוד ארבעה פרידים לנדרה. ושתים לחובתה. וחטאת אחת. בן עזאי אומר שתי חטאות. אמר ר' יהושע זה הוא שאמרו כשהוא חי קולו אחד. וכשהוא מת קולו שבעה. כיצד קולו שבעה. שתי קרניו. שתי חצוצרות. שתי שוקיו. שני חלילין. עורו לתוף. מעיו לנבלים. בני מעיו לכינורות. ויש אומרים. אף צמרו לתכלת. רבי שמעון בן עקשיא אומר. זקני עם הארץ. כל זמן שמזקינין. דעתן מיטרפת עליהן. שנאמר (איוב יב, כ) מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח. אבל זקני תורה אינן כן. אלא כל זמן שמזקינין. דעתן מתישבת עליהן. שנאמר (איוב יב, יב) בישישים חכמה ואורך ימים תבונה:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.