116
הרמב"ם בהלכות יסודי התורה17 "דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת", ש"מצוה" פירושו ציוויי התורה, וכהמשך דברי הרמב"ם "שכל דברי התורה מצווין אנו לעשותן עד עולם". וכן כתב גם בהלכות מלכים שם18, בהמשך הענין אודות המלך המשיח, "עיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקי' ומשפטי' לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן (וכל19 המוסיף או גורע או שגילה פנים בתורה והוציא הדברים של מצות מפשוטן, הרי זה ודאי בדאי20 ורשע ואפיקורוס)".
ולכן, כיון שענין הגאולה הוא פרט במצות ערי מקלט, הרי כשם שערי מקלט "היא מצוה עומדת לעולם כו' אין לה לא שינוי כו'", כך אי אפשר להיות שינוי ח"ו בהבטחה זו.
ועפ"ז מובן גם דיוק לשון הרמב"ם בראי' זו "ולא צוה הקב"ה לתוהו"21 — שכוונתו להדגיש, דכיון שזהו ענין של מצוה ("צוה הקב"ה"), הרי זה מחייב שאי אפשר להיות שינוי ח"ו בזה, כי "לא צוה הקב"ה לתוהו".
ג. ליתר ביאור:
בנוגע להבטחות הקב"ה (ע"י נביא) ישנם אופנים מסויימים ששייך שיחול בהם שינוי, כמו "דברי הפורענות שהנביא אומר" שאפשר שיבטלו, מפני "שהקב"ה ארך אפים ורב חסד כו' [או כי] אפשר שעשו תשובה ונסלח להם"22, וכן גם בהבטחה לטוב אם היתה רק "בין הקב"ה ובין הנביא" אפשר שלא תתקיים אם "יגרום החטא"23;
ומזה מובן, שגם כאשר ברור שהבטחת הנביא תתקיים [כמ"ש הרמב"ם24 "שכל דבר טובה שיגזור האל אפילו על תנאי אינו חוזר", וכמו שביאר בפיהמ"ש שלו25 שכ"שיאמר הקב"ה לנביא להבטיח לבני אדם בבשורה טובה" מוכרח הדבר להתקיים, ואין שייך שיתבטל מחמת חטא] — אין זה מפני שהבטחה שע"י נביא בעצם אינה ניתנת לשינוי26, אלא מפני שהבטחות אלו אין בהם שינוי בפועל (וכמבואר ברמב"ם שם, שזהו כדי שיוכלו לבחון אם נביא אמת הוא26).
הערות
- 17. רפ"ט. וראה גם הל' תשובה פ"ג סוף ה"ח (והל' מעשה הקרבנות ספ"ב). פיה"מ שם היסוד הט' (ובתרגום קאפח שם). וכן בהקדמתו לפיה"מ (שמציין בפ' חלק שם). — וראה בארוכה סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 27 ואילך.
- 18. סוף ה"ג.
- 19. כ"ה בדפוסים שלא שלטה בהם בקורת הצנזור.
- 20. בכת"י תימן "ה"ז בודאי רשע כו'".
- 21. ובפרט שלכאורה הי' אפשר להביא ראי' מעצם ההבטחה ד"ירחיב ה"א את גבולך", שקאי על ארץ "הקיני והקנזי והקדמוני שנכרת לאברהם אבינו ברית עליהן ועדיין לא נכבשו" (רמב"ם הל' רוצח שם).
- 22. רמב"ם הל' יסוה"ת פ"י ה"ד. וראה גם הקדמת הרמב"ם לפיה"מ. וראה ירושלמי סנהדרין פי"א ה"ה. תענית פ"ב סה"א. ב"ר פנ"ג, ד.
- 23. פיה"מ להרמב"ם שם, ע"פ ברכות ד, א. וראה הנסמן בהערה 25.
- 24. הל' יסוה"ת שם (מברכות ז, סע"א). וראה הנסמן בהערה 22.
- 25. בהקדמה שם. וראה גם מאירי לברכות ד, א. שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' א'סג. רא"ם לפרש"י וישלח (לב, ח), הובא בלח"מ להל' יסוה"ת שם. — וב(רא"ם ו)גו"א שם (וכן בצל"ח ברכות שם) הקשו על חילוק זה ממחז"ל עה"פ "עם זו קנית" (ברכות שם. הובא לקמן בפנים ס"ד). וכבר האריכו במפרשים בחילוקים שונים. ואכ"מ.
- 26. ולהעיר מפסק הרמב"ם (סוף הל' מגילה) ש"כל ספרי הנביאים. . עתידין ליבטל לימות המשיח". וראה הנסמן בהערה 34.
- 26. וראה דרשות הר"ן דרוש ב.
משנה תורה, הלכות תשובה ג׳ - הטקסט מספריא
כל אחד ואחד מבני האדם, יש לו זכיות ועונות.מי שזכיותיו יתירות על עונותיו, צדיק. ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו, רשע. מחצה למחצה, בינוני.וכן המדינה, אם היו זכיות כל יושביה מרובות על עונותיהן, הרי זו צדקת. ואם היו עונותיהם מרובין, הרי זו רשעה. וכן כל העולם כולו.
אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו, מיד הוא מת ברשעו, שנאמר: "על רוב עונך" (ירמיהו ל, יד, ירמיהו ל, טו, הושע ט, ז). וכן מדינה שעונותיה מרובין, מיד היא אובדת, שנאמר: "זעקת סדום ועמורה כי רבה" (בראשית יח, כ). וכן כל העולם כולו, אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן, מיד הן נשחתין, שנאמר: "וירא ה' כי רבה רעת האדם" (בראשית ו, ה).ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות, אלא לפי גודלם.יש זכות שהיא כנגד כמה עונות, שנאמר: "יען נמצא בו דבר טוב" (מלכים א יד, יג). ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות, שנאמר: "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה" (קהלת ט, יח).ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות.
כל מי שניחם על המצות שעשה, ותהה על הזכיות, ואמר בלבו 'ומה הועלתי בעשייתן, הלוואי לא עשיתי אותן', הרי זה איבד את כולן ואין מזכירים לו שום זכות בעולם, שנאמר: "וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו" (יחזקאל לג, יב). אין זה אלא בתוהה על הראשונות.וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה.מי שנמצא צדיק, נחתם לחיים. ומי שנמצא רשע, נחתם למיתה. והבינוני, תולין אותו עד יום הכפורים. אם עשה תשובה, נחתם לחיים ואם לאו, נחתם למיתה.
אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה.לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב.חטא חטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י, כה). זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו.ומפני ענין זה, נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יוה"כ יתר מכל השנה.ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום.
בשעה ששוקלין עונות אדם עם זכיותיו, אין מחשבין עליו עון שחטא בו תחלה ולא שני, אלא משלישי ואילך.אם נמצאו עונותיו משלישי ואילך מרובין על זכיותיו, אותם שתי עונות מצטרפים ודנין אותו על הכל. ואם נמצאו זכיותיו כנגד עונותיו אשר מעון שלישי ואילך, מעבירים כל עונותיו ראשון ראשון, לפי שהשלישי נחשב ראשון, שכבר נמחלו השנים. וכן הרביעי, הרי הוא ראשון, שכבר נמחל השלישי. וכן עד סופן.במה דברים אמורים? ביחיד, שנאמר: "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר" (איוב לג, כט). אבל הציבור, תולין להן עון ראשון שני ושלישי, שנאמר: "על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו" (עמוס ב, ו). וכשמחשבין להן על דרך זה, מחשבין להן מרביעי ואילך.הבינונים, אם היה בכלל מחצה עונות שלהן שלא הניח תפילין מעולם, דנין אותו כפי חטאו ויש לו חלק לעולם הבא.וכן כל הרשעים שעונותיהן מרובים, דנין אותן כפי חטאיהם ויש להן חלק לעולם הבא שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, אע"פ שחטאו, שנאמר: "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ" (ישעיהו ס, כא). ארץ זו משל, כלומר ארץ החיים, והוא העולם הבא. וכן חסידי אומות העולם, יש להם חלק לעולם הבא.
ואלו הן שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים:המינים, והאפיקורוסין, והכופרים בתורה, והכופרים בתחיית המתים ובביאת הגואל, המורדים, ומחטיאי הרבים, והפורשין מדרכי צבור, והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיא כיהויקים, והמוסרים, ומטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים, ושופכי דמים, ובעלי לשון הרע, והמושך ערלתו.
חמישה הן הנקראים מינים:* האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, * והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר, * והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, * וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, * וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים.כל אחד מחמשה אלו הוא מין.
שלשה הן הנקראים אפיקורסין:* האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם, * והמכחיש נבואתו של משה רבינו, * והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם.כל אחד משלשה אלו הן אפיקורוסים.שלושה הן הכופרים בתורה:* האומר שאין התורה מעם ה', אפילו פסוק אחד, אפילו תיבה אחת, אם אמר משה אמרו מפי עצמו, הרי זה כופר בתורה, * וכן הכופר בפרושה והוא תורה שבעל פה, והמכחיש מגידיה, כגון צדוק ובייתוס, * והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת, וכבר בטלה תורה זו אע"פ שהיא היתה מעם ה', כגון ההגרים.כל אחד משלשה אלו כופר בתורה.
שנים הם המומרים מישראל:* המומר לעבירה אחת, * והמומר לכל התורה כולה.מומר לעבירה אחת - זה שהחזיק עצמו לעשות אותה עבירה בזדון והורגל ונתפרסם בה, אפילו היתה מן הקלות, כגון שהוחזק תמיד ללבוש שעטנז או להקיף פאה ונמצא כאלו בטלה מצוה זו מן העולם אצלו, הרי זה מומר לאותו דבר. והוא שיעשה להכעיס. מומר לכל התורה כולה - כגון החוזרים לדתי העובדי כוכבים בשעה שגוזרין גזרה, וידבק בהם ויאמר: 'מה בצע לי להדבק בישראל שהם שפלים ונרדפים, טוב לי שאדבק באלו שידם תקיפה', הרי זה מומר לכל התורה כולה.
מחטיאי הרבים כיצד?אחד שהחטיא בדבר גדול, כגון ירבעם וצדוק ובייתוס, ואחד שהחטיא בדבר קל, אפילו לבטל מצות עשה, ואחד האונס אחרים עד שיחטאו, כמנשה שהיה הורג את ישראל עד שיעבדו עבודת כוכבים, או שהטעה אחרים והדיחם.
הפורש מדרכי צבור, ואע"פ שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן, אין לו חלק לעולם הבא.העושה עבירות ביד רמה כיהויקים, בין שעשה קלות בין שעשה חמורות, אין לו חלק לעולם הבא. וזהו הנקרא מגלה פנים בתורה, מפני שהעיז מצחו וגילה פניו ולא בוש מדברי תורה.
שנים הם המוסרין:* המוסר חבירו ביד עכו"ם להורגו או להכותו, * והמוסר ממון חבירו ביד עכו"ם או ביד אנס שהוא כעכו"ם.ושניהם אין להם חלק לעוה"ב.
מטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים, זה הרודה צבור בחזקה והם יראים ומפחדים ממנו וכוונתו לכבוד עצמו וכל חפציו שלא לכבוד שמים, כגון מלכי העכו"ם.
כל אחד ואחד מעשרים וארבעה אנשים אלו שמנינו, אע"פ שהן מישראל, אין להם חלק לעוה"ב.ויש עבירות קלות מאלו, ואעפ"כ אמרו חכמים שהרגיל בהן אין להם חלק לעוה"ב, וכדי הן להתרחק מהן ולהזהר בהן. ואלו הן: המכנה שם לחבירו, והקורא לחבירו בכינויו, והמלבין פני חבירו ברבים, והמתכבד בקלון חבירו, והמבזה תלמידי חכמים, והמבזה רבותיו, והמבזה את המועדות, והמחלל את הקדשים.במה דברים אמורים? שכל אחד מאלו אין לו חלק לעוה"ב כשמת בלא תשובה, אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה, הרי זה מבני העולם הבא, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה. אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב, יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר: "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו" (ישעיהו נז, יט).כל הרשעים והמומרים וכיוצא בהן שחזרו בתשובה, בין בגלוי בין במטמוניות, מקבלין אותן, שנאמר: "שובו בנים שובבים" (ירמיהו ג, יד, ירמיהו ג, כב). אע"פ שעדין שובב הוא, שהרי בסתר שב ולא בגלוי, מקבלין אותו בתשובה.
משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות ב׳ - הטקסט מספריא
היין והסולת שמביאין עם הקרבן הם הנקראין נסכים והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים ומנחת נסכים אינה טעונה לא תנופה ולא הגשה ולא לבונה אבל טעונה מלח וכולה נשרפת על מזבח החיצון ויתנסך היין על המזבח ואין נותנין אותו על האש אלא מגביה ידו ויוצק על היסוד והוא יורד לשיתין:
אין טעון נסכין אלא עולת בהמה ושלמים בלבד בין היו קרבן צבור או קרבן יחיד או כבש יולדת ואילו של כהן גדול הואיל והן עולות טעונים נסכים אבל העוף והאשמות והחטאות אין מביאין עמהם נסכים חוץ מחטאת מצורע ואשמו שנתפרשו נסכיהם בתורה:
ומניין שאין מביאין נסכים עם החטאת והאשם שנאמר לפלא נדר או נדבה דבר הבא בנדר ונדבה יצאו חטאת ואשם ובכור ומעשר ופסח הואיל ואינן באין בנדר ונדבה אין טעונין נסכים ומניין להביא שלמי חגיגה ועולת ראייה לנסכים שנאמר או במועדיכם:
כמה הוא שיעור נסכים נסכי כבש או כבשה עשרון סולת בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין וכן נסכי העז בין קטן בין גדול בין זכר בין נקבה או נסכי רחל אע"פשהיא גדולה אבל נסכי איל הן שני עשרונים סלת בלול בשלישית ההין שמן ויין לנסך שלישית ההין ונסכי הפר או העגל בין זכרים בין נקבות שלשה עשרונים סלת בלול בחצי ההין שמן ויין לנסך חצי ההין:
אלו הן הנסכים בין לעולה בין לשלמים כשיעור הזה לכל אחד ואחד שנאמר כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם אין מוסיפין על השיעורין האלו ואין גורעין מהן ואם גרע או הוסיף כל שהוא פסול חוץ מכבש העולה שמקריבין ביום הנפת העומר שהנסכים שלו שני עשרונים בלול בשלישית ההין שמן אע"פ שנכפלה סולתו לא נכפלו יינו [ושמנו] אלא יין לנסך רביעית ההין:
המצורע מביא עם שלשה כבשים שלו שהן חטאת ואשם ועולה שלשה עשרונים ומפי השמועה למדו שהן באין בכלל הזבחים שלו עשרון עם כל כבש בלול ברביעית ההין שמן ורביעית יין עם כל עשרון משלשתן כשאר נסכי הכבשים והמקריב את הפלגס מביא עמו נסכי איל ולא עולה לו זבחו:
ההין הוא שנים עשר לוג וכבר הודענו שיעור הלוג עם מדות אחרות בהלכות עירובין והעשרון הוא העומר שהוא שיעור חלה וכבר ביארנו שיעורו בענין חלה:
כשמודדין הנסכים או המנחות בין מנחת יחיד בין מנחת צבור אין מודדין אותו במדה של שלשה עשרונים לפר או של שנים לאיל אלא מודד הכל בעשרון אחד שהיה במקדש וכן השמן של נסכים מודדין אותו במדתו שבמקדש ושמן של מנחות היחיד בלוג שבמקדש כמנין העשרונות כך מנין הלוגין:
בירוצי המדות של סלת חול שאין גב העשרון קודש ובירוצי היין והשמן קודש לפי שהוא יורד על גב הכלי וכלי הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ ולמה יתקדשו הבירוצין אע"פ שאין כוונת המודד אלא למה שבכלי בלבד כדי שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול:
מה היו עושין בבירוצין אם יש שם זבח אחר יקריבו עמו ואם לנו יפסלו בלינה ואם לאו מקיצין בהן המזבח:
כיצד לוקחין בהם עולות הבשר לשם והעורות לכהנים:
הסלת עם השמן של נסכים אינן מעכבין את היין ולא היין מעכבן ולא הנסכים מעכבין את הזבח אלא מביא אדם קרבנו היום ונסכיו אחר עשרה ימים אחד יחיד ואחד צבור והוא שלא קדשו הנסכים בכלי שרת אבל אם נתנן לכלי שרת אם לנו יפסלו בלינה:
אין מביאין נסכים אלא מן החולין לא יביאם לא מן התרומה ולא ממעשר שני ולא מן הבכורים ואפילו תודה שמביא לחמה מן המעשר לא יביאו נסכים אלא מן החולין:
כל שיעורי הנסכים האמורין בספר יחזקאל ומנין אותן הקרבנות וסדרי העבודה הכתובים שם כולם מלואים הן ואין נוהגין לדורות אלא הנביא צוה ופירש כיצד יהיו מקריבין המלואין עם חנוכת המזבח בימי המלך המשיח כשיבנה בית שלישי:
וכשם שהקריבו הנשיאים בחנוכת המזבח דברים שאין כמותן לדורות והקריבו בשבת כך הנשיא מקריב חנוכתו בשבת לעתיד כאשר מפורש שם וכן קרבנות שהקריבו בימי עזרא הבאים מהשבי מלואים היו ואינן נוהגין לדורות אבל דברים הנוהגים לדורות הם דברי תורה שפירשנו כמו שהעתיקום מפי משה רבינו אין להוסיף עליהם ואין לגרוע:
משנה תורה, הלכות יסודי התורה י׳:ד׳ - הטקסט מספריא
דברי הפורענות שהנביא אומר כגון שיאמר פלוני ימות או שנה פלונית רעב או מלחמה וכיוצא בדברים אלו אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו ואין אומרים הנה דבר ולא בא שהקדוש ברוך הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינוה או שתלה להם כחזקיה אבל אם הבטיח על טובה ואמר שיהיה כך וכך ולא באה הטובה שאמר בידוע שהוא נביא שקר שכל דבר טובה שיגזור האל אפילו על תנאי אינו חוזר ולא מצינו שחזר בדבר טובה אלא בחרבן ראשון כשהבטיח לצדיקים שלא ימותו עם הרשעים וחזר בדבריו וזה מפורש במסכת שבת הא למדת שבדברי הטובה בלבד יבחן הנביא הוא שירמיהו אמר בתשובתו לחנניה בן עזור כשהיה ירמיה מתנבא לרעה וחנניה לטובה אמר לו לחנניה אם לא יעמדו דברי אין בזה ראיה שאני נביא שקר אבל אם לא יעמדו דבריך יודע שאתה נביא שקר שנאמר אך שמע נא את הדבר הזה וגו' הנביא אשר ידבר שלום בבוא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת.
בראשית רבה נ״ג:ד׳ - הטקסט מספריא
לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךְ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם (תהלים קיט, פט), הָא בָּאָרֶץ לֹא, אֶלָּא מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לְאַבְרָהָם בַּשָּׁמָיִם (בראשית יח, יד): לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה. רַבִּי נַחְמָן דְּיָפוֹ מִשֵּׁם רַבִּי יַעֲקֹב דְּקֵיסָרִין פָּתַח (תהלים פ, טו): אֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת, שׁוּב וַעֲשֵׂה מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לְאַבְרָהָם (בראשית טו, ה): הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים. וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת, וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן פָּתַח (במדבר כג, יט): לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל הַפָּסוּק הַזֶּה לֹא רֹאשׁוֹ סוֹפוֹ וְלֹא סוֹפוֹ רֹאשׁוֹ, לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וגו' הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר לְהָבִיא טוֹבָה לָעוֹלָם, לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב, וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא גּוֹזֵר לְהָבִיא רָעָה, הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם (בראשית כא, יב): כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע, לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב. וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ (בראשית כב, ב): קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ, הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה (שמות ג, טז): פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (דברים ט, יד): הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם, הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם (בראשית טו, יד): וְגַם אֶת הַגּוֹי, לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב, וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ (בראשית טו, יג): וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם, הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בראשית יח, י): שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ, לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב, אֶלָּא וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה.
מזרחי, בראשית ל״ב:ח׳ - הטקסט מספריא
ויירא שמא יהרג. ב"ר ובתנחומא. וא"ת למה פחד שמא יהרג והלא כבר הבטיחו השם בצאתו מבית אביו והשיבותיך אל האדמה הזאת בשלמא בעד בניו איכא למימר לא ידע אם על אלה אם על אחרים כי אין הנביא יודע הנסתרות אם לא יגלה לו השם אלא על עצמו למה היה מתירא כבר הקשו זה בברכות פר' קמא ובסנהדרין פרק חלק רבי יעקב בר אידי רמי כתיב והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וגומ' וכתיב ויירא יעקב מאד ומשני אמר שמא יגרום החטא ופי' רש"י שמא אחר ההבטחה חטא ותניא עד יעבור עמך ה' זו ביאה ראשונה שבאו בימי יהושע עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שניה כשעלו מגלות בבל בימי עזרא מכאן אמרו ראויים היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא לבא ביד רמה כדרך שנעשה להם נס בימי יהושע אלא שגרם החטא ולא הלכו אלא ברשות כורש וכל ימי מלכי פרס נשתעבדו לכורש ואחשורוש ודריוש האחרון ש"מ שאין ההבטחה מתקיימת אם חטא אחרי ההבטחה. אך קשה מהא דברכות פ"ק דא"ר יוחנן משם ר' יוסי כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפי' על תנאי לא חזר בו מנ"ל ממשה רבי' שנא' לו הרף ממני ואשמידם ואעשה אותך לגוי גדול ואע"ג דבעי רחמי עלה דמלתא ובטלה אפי' הכי אוקמיה בזרעיה שנאמ' ובני משה גרשום ואליעזר ובני אליעזר רחביה הראש ובני רחביה רבו למעלה ותני רב יוסף למעלה מפ' ריבוא וליכא למימר כשלא חטא אחר ההבטחה אפי' על תנאי אינו חוזר אבל כשחטא אפי' בלתי תנאי חוזר דא"כ מהו זה שאמר ירמיה לחנניה בן עזור אך שמע נא את הדבר הזה אשר אנכי דובר באזניך ובאזני כל העם וגו' הנביא אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת הוה ליה לחנניה למימ' אע"פ שנבואתי אמת אם חטאו אח' הבטחת השלום תבטל הבטחתן ועוד הרי בפי' אמרו בפ' במה בהמה א"ר אחא בר חנינא מעולם לא יצאת מדה טובה מפי הב"ה וחזרה לרעה חוץ מדבר זה דכתיב ויאמר ה' אלי עבור בתוך העיר בתוך ירושלם והתוית תיו על מצחות האנשי' הנאנחים כו' ופי' רש"י חוץ מדבר זה שהוציא דבור לטוב' ומפני עונש ותוכחה חזר בו וכ"כ גם הרמב"ם ז"ל בהלכו' יסודי התורה שכל דבר טובה שיאמר האל אפי' על תנאי אינו חוזר וליכא לאקשויי מקרא דרגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני לבלתי שמוע בקולי ונחמתי על הטובה דהת' בדבור של מחשבה קמיירי כלומר רגע אחשוב על גוי וגו' כמו ודברתי אני עם לבי תדע דלעיל מיניה כתיב הכיוצר הזה לא אוכל לעשו' לכם בית ישראל נאם ה' הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל והתם במחשבה קמיירי אבל בדבור ממש שיאמר אותו לנביא אפי' על תנאי אינו חוזר. ושמא י"ל שאני הכא שההבטחה היתה לעצמו ואין בחלופה הכזבת הנביא אבל כשההבטחה היא לאחרי' שיש בחלופה הכזבת הנביא אפי' על תנאי אינו חוזר דמהאי טעמא יש לחלק בין מחשבת השם לטובה ובין דבורו לטובה שהטעם הוא מפני שבדבורו איכ' הכזבת הנביא ולא במחשבתו. אך קשה מהא דתניא עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית כו'. דבהבטחת אחרי' קמיירי שהשם אמר למשה שיבטיח את ישראל על כך ואפי' הכי לא נתקיימה. ושמא יש לחלק בין נתקיימה ולא נתקיימה ובין חוזר ואינו חוזר דלגבי קיום ההבטחה אם חטא אינה מתקיימת אעפ"י שהיא לטובה ואלו גבי חזרה מטובה לרעה אינו חוזר אפילו אם היתה על תנאי והיינו דא"ר חמא בר חנינא מעולם לא יצאת מדה טובה מפי הקב"ה וחזרה לרעה חוץ מזו ולא אמ' מעולם לא יצאת מדה טובה מפי הב"ה ולא נתקיימה ודוק. אך קשה מההיא דירמיה והרמב"ם שאמ' שאם לא נתקיימה הטובה שאמר הנביא בידוע שהוא נביא שקר לכן היותר נכון לומ' הוא דהתם בהבטחת השם לישראל גבי עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שנייה אע"פ שלא נתקיימה לגמרי כמו בביאה ראשונ' מפני החטא מ"מ כבר נתקיימה וזכו בביאה שנייה ואין בזה הכחש' הנביא ומה שאמ' ירמיה הוא כשלא נתקיימה כלל לא כלה ולא מקצתה:
ויצר לו שמא יהרוג אחרים. ב"ר י"מ שמא יהרוג את עשו ויקללנו אביו וכן מצאתי בתנחומא אבל מהריגתן של אחרים לא היה מצר מפני שהבא להורגך השכם להורגו כדנפקא לן מקר' דאם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים לפי שבא על עסקי נפשות שיודע שאם תמצאנו חותר לא תעמיד עצמך מלהציל ממונך והוא בא לדע' כן שיקום עליך ויהרגך לפי' אמרה הורה השכם אתה והרגהו כדאיתא בברכות פר' הרואה ובסנהדרין פר' בן סורר. וא"ת והלא עשו גברא אלמא הוה ושמא הביאם בעל כרחם. י"ל אפי' הכי לא היה להם לשמוע לו שהרי נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד כל עבירו' שבתורה אם אומרים לו לאח' עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וג"ע וש"ד כדאית' בסנהדרין בפ' בן סורר משמיה דר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק אך קשה דילמא לא להרוג אותו נתכוונו אלא להרוג האחרים שהיו עמו דהשת' לית בהו משום הבא להרגך השכם להרגו אלא משום רודף והרודף אחר חבירו להרגו אין הורגין אותו אלא כשאינן יכולין להציל את הנרדף באחד מאיבריו של רודף בשיקטעו ידו או רגלו וכיוצא בהם שאז ניתן רשו' לרודף להציל את הנרדף בנפשו של רודף אעפ"י שעדין לא הרג הרודף את הנרדף כמו ששנינו בסיפרי אליבא דחכמים אבל אם היה יכול להציל את הנרדף בא' מאבריו ועבר והרגו הוא כרוצח גמור לפיכך צ"ל דויצר לו שמא יהרוג את אחרים לאו אעשו לחודיה קאי אלא אכולהו וההיא דתנחומא דקאמר שמא יקללנו אביו ה"פ וכי תימא בשלמא בשאר האנשים שבאו עם עשו דין יש לו ליעקב שיצר לו שמא יהרוג מהם דדילמא לא נתכוונו להרוג אותו אלא את העם אשר אתו ואינן אלא רודפים ולא ניתן רשות להורגן אלא כשאינו יכול להציל הנרדף בא' מאבריו ופחד שמא יהרוג מהם ברוב בלבולו בשעת המלחמה אע"פ שהיה יכול להציל באחד מאיבריו של רודף אלא בעשו למה הצר לו והלא עשו בודאי להורגו קא מכוין והתורה אמרה הבא להורגך השכם להורגו והשיבו כדי שלא יקללנו אביו כי לא יתשוב אביו שעשו בא להרוג את יעקב שהרי בחזקת כשר היה אצלו כדנפקא לן מויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו שהיה צד ומרמה את אביו בפיו אבא היאך מעשרין את התבן ואת המלח. ויש ספרים שכתוב בהם ויצר לו שמא יהרוג הוא אחרים ומפרשים דקאי אעשו שמא יהרוג עשו את האחרים שהיו עם יעקב והכי משמע נמי לישנא דויצר לו שפי' לו לאותם שהם שלו שהי' יעקב ירא שמא יהרג הוא וגם היה מצר בעבור העם שלו שמא יהרגם עשו. ואין זה נכון מפני שהוא מורה רק על יעקב ועוד שהטעם של תנחומא דשמא יקללנו אביו ולישנא דב"ר לקמן יכחישם. ומה שהכריח את רז"ל לפרש וירא לדבר א' ויצר לו לדבר אחר הוא משום דאין יראה בלא צרה ומאחר שאמר ויירא ידענו שהיה לו צרה למה חזר וכתב ויצר לו ש"מ חד שלא יהרג וחד שלא יהרוג וכך אמרו בב"ר א"ר יהודה ב"ר אלעאי לא היא יראה ולא היא צרה אלא וירא שלא יהרג ויצר לו שלא יהרוג אמר אם מתגבר הוא עלי הורגני ואם אתגבר אני עליו הורגו פי' אחר שהיה לו יראה ולא היה לו צרה בתמיהה איך אפשר שיהיה לו יראה ולא יהיה לו צרה ואם כן ויצר לו למה לי אלא וירא שמא יהרג ויצר לו שמא יהרוג:
רש"י על בראשית ל״ב:ח׳ - הטקסט מספריא
ויירא ויצר. וַיִּירָא שֶׁמָּא יֵהָרֵג, וַיֵּצֶר לוֹ אִם יַהֲרֹג הוּא אֶת אֲחֵרִים (בראשית רבה ותנחומא):
ויירא...ויצר HE FEARED GREATLY AND WAS DISTRESSED — He was afraid lest he be killed, and he was distressed that he might have to kill someone (Genesis Rabbah 76:2).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.