214
וקביעות הזמן של חג הפסח בשנה היא — שהשנה היא "שנת הקהל", שנת "תש מח" ו"ת ש?מח". דבר זה מדגיש עוד יותר, שכל ההוראות והענינים של חג הפסח צריכים לבוא לידי פועל באופן של "הקהל" (של כל פרטי הפרטים): "את העם, האנשים, והנשים והטף156" ל"קהל גדול" (בלשון יחיד) אחד157, שכולם חדורים בתחושה של "יחיד", של התאחדות: כל פרט שבפרט נשאר מציאות נפרדת, "אנשים" או "נשים" או "טף", אבל יחד עם זה — כולם יחד מתקשרים ומתאחדים לקהל אחד158, גוי אחד159, גוי שה' אחד הועיד אותו, באמצעות "תורה אחת" שלו, והוראותי' בפרטי פרטיות160, להיות ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש161".
כדי לבצע זאת מוכרח להיות "להבדיל בין הקודש ובין החול163", אצל כל אחד ואצל סביבתו על-ידי "להורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דיבר ה' עליהם ביד משה162".
* * *
ויהי רצון שכל עניני הפסח, בכל הפרטים ופרטי הפרטים, יבואו לידי מעשה בפועל ממש, באופן של שמחה כפולה, "תש מח" ו"ת ש?מח", השמחה של עצמו ולשמח את כל האנשים והנשים והטף שמסביב.
וכל זה — כפי שהתורה מבטיחה — מחיש עוד יותר את הגאולה164 האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו ובנין בית המקדש במקומו165, ותחזינה עינינו — כולנו
הערות
- 156. הקהל. . והטף : וילך לא, יב.
- 157. ל"קהל גדול". . אחד : ראה לקו"ש ח"ט ע' 300. שם ע' 305. שם ע' 615 ואילך.
- 158. כל פרט שבפרט. . ומתאחדים לקהל אחד : להעיר שעד"ז הוא בקרבן פסח שהוא "קרבן יחיד (דוקא אבל) דומה לקרבן ציבור" — פיה"מ להרמב"ם בהקדמתו לסדר קדשים. וראה בארוכה מכתב עש"ק שבת הגדול ה'תשל"ט; מוצש"ק מברכים חודש ניסן ה'תשמ"ב (הגש"פ הנ"ל ע' תרצו ואילך. שם ע' תשכג). וש"נ.
- 159. גוי אחד : שמואלב ז, כג. דברי הימיםא יז, כא. וראה אגה"ק ס"ט (קיד, א).
- 160. והוראותי' בפרטי פרטיות : שבכל המצות, וגם בכל דרכיך (שצ"ל דעהו) וכל מעשיך (שצ"ל לשם שמים).
- 161. ממלכת כהנים וגוי קדוש : יתרו יט, ו. ובאגדת בראשית פע"ט [פ]: שכולם נקראו כהנים בסיני שנאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. . כל אחד ואחד מהן כאילו כהן גדול כו'. ובבעה"ט עה"פ: אלו זכו ישראל היו כולם כהנים גדולים, ולע"ל תחזור להם שנא' (ישעי' סא, ו) ואתם כהני ה' תקראו.
- 163. להבדיל. . החול : שהוראת התורה היא גם נתינת כח והבטחה. וי"ל הרמז בהלכה (רמב"ם הל' אישות פרק טו"ב בתחלתו — שיעור היום לפי החלוקה דג"פ ליום): אין דין קדימה במטלטלין — כשיהודי עושה מכל עניניו וגם מעצמו מטלטלין מעוה"ז החומרי לעוה"ז ש"נשמת" העולם גוברת בו ומנהיגתו, בטלה טענת אקדמי' טעניתי' (זח"ב קע, א).
- 162. להבדיל. . להורות. . ביד משה : פרשתנו (שמיני) יו"ד, ייא. — סיום וחותם דשיעור יום זה.
- 164. מחיש עוד יותר את הגאולה : זריזות בהיציאה מן הגלות, והגאולה עצמה באופן ד"בשובה ונחת תושעון" (ישעי' ל, טו) — "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון" (שם נב, יב) — מכילתא עה"פ בא יב, יא. שמו"ר פי"ט, ו. יל"ש עה"פ בא שם (רמז קצט). יל"ש ישעי' עה"פ כי לא בחפזון תצאו (רמז תעו). וראה ד"ה וככה באוה"ת בא כרך א ע' שה. כרך ח ס"ע ב'תתקמא ואילך. המשך וככה תרל"ז בסופו.
- 165. בנין בית המקדש במקומו : ראה רמב"ם הל' מלכים ספי"א.
משנה תורה, הלכות אישות י״ז - הטקסט מספריא
מי שהיה נשוי נשים רבות ומת. כל שנשאת בתחלה קודמת ליטול כתובתה. ואין אחת מהן נוטלת אלא בשבועה. ואין לאחרונה אלא מה ששיירה שלפניה וגם היא נשבעת ונוטלת השאר. וכן אם היה עליו שטר חוב. אם היה החוב קודם גובה בעל חוב תחילה. ואם הכתובה קדמה גובה האשה בתחלה והנשאר לבעל חוב.
בד"א כשהיתה הקרקע שבאו לגבות ממנה קנויה לו בשעת נשואים ובשעה שלוה הוא שהדין נותן שכל הקודם בשטר תחלה זכה תחלה. אבל אם נשא נשים זו אחר זו ולוה בין קודם נישואין בין אחר נישואין ואחר שנשא ולוה קנה קרקע כולן חולקין כאחד ששיעבוד כולן כאחד בא. שבשעה שקנה היה משועבד לכל ואין כאן דין קדימה.
וכן אם היה זמן הכתובות והשטרות כולן יום אחד או שעה אחת במקום שכותבים שעות חולקין כאחד שאין שם קודם. ולעולם כל שקדם וזכה במטלטלין כדי חובו או כדי כתובתה אין מוציאין מידו שאין דין קדימה במטלטלין.
מי שגירש את אשתו ועליו שטר חוב ובא בעל חוב והאשה לגבות והיו לו מעות וקרקע כדי החוב והכתובה. בעל חוב נוטל מעות והאשה נוטלת כתובתה מן הקרקע. ואם אין לו אלא קרקע שאין בה כדי לגבות שניהם ולא היה בה דין קדימה נותנין אותו לבעל חוב. ואם נשאר לאשה כלום תטול ואם לאו תדחה מפני בעל חוב. שהרי בעל חוב הפסיד והוציא מעותיו והאשה לא חסרה דבר שיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא.
וכן מי שמת והניח אשה ובעל חוב וקרקע שאין בה דין קדימה האשה נדחית מפני בעל חוב והוא גובה חובו תחלה.
וכיון שתקנו הגאונים שתגבה האשה ובעל חוב מן המטלטלין והדבר ידוע שאין דין קדימה במטלטלין אם לא הניח מטלטלין כדי ליתן לשניהם נותנין לבעל חוב כל חובו תחלה. ואם נשאר לאשה מה שתטול בכתובתה תטול ואם לאו תדחה.
היו כתובין בכתובתה נכסי צאן ברזל וטענה שאבדו או שלקחם הבעל הרי היא בנכסי צאן ברזל שלה כשאר בעלי חובות ונשבעת שלא לקחה אותן ולא נתנה ולא מחלה וחולקת עם בעלי חובות.
מי שמת או גירש ויש לו נשים רבות ואין שם דין קדימה ואין לו כדי כל הכתובות כיצד הן חולקות. רואים אם כשיחלק הממון על מנין הנשים יגיע לפחותה שבהן כדי כתובתה או פחות חולקות בשוה. ואם היה הממון יותר על זה חולקים ממנו כדי שיגיע לפחותה שבהן כשיעור כתובתה. וחוזרות וחולקות את המותר בין הנותרות על דרך הראשון. כיצד מי שהיה נשוי ארבע נשים כתובתה של ראשונה ארבע מאות ושל שנייה שלש מאות ושל שלישית מאתים ושל רביעית מאה נמצא הכל אלף וגירש כולן או מת. אם הניח ארבע מאות או פחות חולקות בשוה וכל אחת נוטלת מאה או פחות. הניח שמונה מאות אם תחלק בין כולן בשוה נמצאת הרביעית נוטלת מאתים והרי אין בכתובתה אלא מאה אלא כיצד עושין לוקחין ארבע מאות זוז וחולקין אותן ביניהן בשוה מאה מאה נמצאת הרביעית נטלה כדי כתובתה והלכה לה נשאר כאן ארבע מאות זוז ושלש נשים שביד כל אחת משלשתן מאה זוז אם תחלוק הארבע מאות בין שלשתן בשוה נמצא השלישית נוטלת מאתים ושלשים ושלש ושליש והרי אין בכתובתה אלא מאתים. לפיכך לוקחין מארבע המאות שלש מאות וחולקין בין שלשתן בשוה שנמצאת השלישית שנטלה מאתים שלה והלכה לה נשאר כאן מאה ושתי נשים חולקין את המאה בשוה בין ראשונה ושנייה. נמצא ביד הראשונה מאתים וחמשים וכן ביד השנייה. ונמצא ביד השלישית מאתים וביד הרביעית מאה ועל דרך זו חולקות לעולם אפי' הן מאה.
הערב לאשה בכתובתה אע"פ שקנו מידו אינו חייב לשלם שמצוה עשה והרי לא חסרה כלום. ואם ערב של כתובת בנו הוא וקנו מידו חייב לשלם שהאב בגלל בנו משעבד עצמו וגומר ומקנה. וקבלן של כתובה חייב לשלם אע"פ שלא קנו מידו. ואי זה הוא קבלן זה שאמר לאשה הנשאי לזה ואני נותן כתובה זו. אבל אם אמר לה הריני ערב כתובה זו. אני פורע כתובה זו. אני חייב בה. וכיוצא בזה פטור אלא א"כ היה אביו. המגרש את אשתו ידירנה הנאה ואחר כך תפרע כתובתה מן הקבלן או מאביו אם היה ערב. שמא יחזירנה ונמצאו עושין קנוניא על נכסיו של זה.
וכן המקדיש נכסיו וגירש את אשתו ידירנה הנאה ואח"כ תפרע מן הפודה מיד ההקדש שמא יעשו קנוניא על ההקדש. אבל המגרש את אשתו ובאה לטרוף מן הלקוחות אין מחייבין אותו להדירה אלא נשבעת וטורפת. ואם רצתה תחזור לבעלה שכבר ידעו הלקוחות שיש עליו כתובת אשה והם הפסידו על עצמם שלקחו נכסים שתחת שיעבודה.
הבעל שמכר נכסיו ואח"כ כתבה אשתו ללוקח דין ודברים אין לי עמך והסכימה למעשיו אע"פ שקנו ממנה הרי זו טורפת. שלא כתבה לו אלא שלא תהיה בינה לבין בעלה קטטה ויש לה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. אבל אם קנו מיד האשה תחלה שאין לה שיעבוד על מקום זה ואחר כך מכר אותו הבעל אינה טורפת אותו. וכן אם מכר הבעל ואמר לאשתו לכתוב ללוקח דין ודברים אין לי עמך ולא כתבה ולא הסכימה למעשיו ונפסד המכר וחזר הבעל ומכר לאיש אחר בין אותה שדה בין שדה אחרת ואחר שמכר הבעל הסכימה למעשיו וקנו מידה שאין לה שיעבוד על שדה זו אינה יכולה לטרוף שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי שהרי בראשונה כשלא רצתה לא הלכה ברצון בעלה.
מי שהיו לו שתי נשים ומכר את שדהו וקנו מיד הראשונה שאין לה שיעבוד על שדה זו ואינה טורפת אותו מן הלוקח והיה הקנין מועיל שאינה יכולה לטעון בו נחת רוח עשיתי לבעלי ואחר כך מת הבעל או גירש שתיהן השנייה מוציאה מיד הלוקח שהרי לא קנו מידה ללוקח. והראשונה מוציאה מיד השנייה מפני שהיא קדמה ולא הסירה שיעבודה אלא מעל הלוקח. וכשתחזור השדה לראשונה חוזר הלוקח ומוציאה מידה שהרי קנו לו וחוזרות חלילה עד שיעשו פשרה ביניהן.
אלמנה בין מן הנישואין בין מן האירוסין נשבעת ומוכרת מקרקע בעלה ונפרעת כתובתה בין בבית דין מומחין בין בבית דין שאינן מומחין. והוא שיהיו השלשה האנשים נאמנין ויודעין בשומת הקרקע. ואחריות המכר על נכסי יתומים. אבל הגרושה לא תמכור אלא בבית דין מומחין. וכל המוכרת בבית דין לא תמכור אלא בהכרזה. ובהלכות הלואה יתבאר משפט מכירת בית דין היאך היא. אבל המוכרת שלא בבית דין אינה צריכה הכרזה ואע"פ כן צריך שלשה שהם נאמנים ויודעים בשומא.
אלמנה שמכרה קרקע בכתובתה בינה לבין עצמה אם מכרה שוה בשוה מכרה קיים ונשבעת שבועת אלמנה אחר שמכרה. והוא שמכרה לאחר אבל אם שמה לעצמה לא עשתה כלום ואפילו הכריזה.
היתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מאה במאתים או שוה מאתים במאה נתקבלה כתובתה ואין לה כלום ובלבד שתשבע שבועת אלמנה. היתה כתובתה מאה ומכרה שוה מאה ודינר במאה מכרה בטל ואפילו אמרה אני אחזיר את הדינר ליורשים.
היתה כתובתה ארבע מאות זוז ומכרה לזה במנה ולזה במנה שוה בשוה ולאחרון שוה מאה ודינר במאה של אחרון בטל ושל כולם קיים.
יש לאשה למכור כתובתה או ליתנה במתנה אם מת הבעל או גירשה יבא הלה ויטול ואם מתה היא בחיי בעלה או קודם שנשבעה אין לו כלום.
הרי שמכרה מקצת כתובתה או משכנה מקצת כתובתה או נתנה לאחר מקצת כתובתה מוכרת מקרקע בעלה ותגבה השאר בין בבית דין מומחין בין בשלשה נאמנים. ומוכרת לכתובתה אפילו פעמים רבות בין בבית דין בין בשלשה נאמנים ויודעים שומת הקרקע.
המוכרת כתובתה בין לאחרים בין לבעלה לא אבדה שאר תנאי כתובה. ואם היה לה בן זכר יורש כנגד הכתובה הזאת שנמכרה מנכסי אביו יותר על חלקו כדין תנאי זה. אבל המוחלת כתובתה לבעלה איבדה כל תנאי כתובתה ואפילו מזונות אין לה עליו. ומוחלת כתובתה אינה צריכה קנין ולא עדים כשאר כל המוחלים שאינן צריכין לא עדים ולא קנין אלא בדברים בלבד. והוא שיהיו דברים שהדעת סומכת עליהן ולא יהיו דברי שחוק והתול או דברי תימה אלא בדעת נכונה.
שמות רבה י״ט:ו׳ - הטקסט מספריא
כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (תהלים קמז, יט): מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֻמָּה אַחֶרֶת אַל יִתְעָרְבוּ בּוֹ וְאַל יֵדְעוּ מִסְתּוֹרָיו אֶלָּא אַתֶּם לְעַצְמְכֶם, בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּשֶׁאָכְלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַפֶּסַח בְּמִצְרַיִם, אָכְלוּ אוֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב, יא): וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ, עַל שֵׁם (דברים טז, ג): כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא (ישעיה נב, יב): כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְסוֹחֵר שֶׁנִּכְנַס לִשְׁרוֹת בְּפוּנְדָק, עָמַד שָׁם כָּל הַיּוֹם, בַּלַּיְלָה עָמַד וְנָטַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְיָצָא לְדַרְכּוֹ, עָמְדָה הַפּוּנְדָקִית בַּבֹּקֶר וְהִתְחִילָה צוֹוַחַת רְאוּ הַפְּרַגְמַטוֹטוֹס עָמַד בַּלַּיְלָה וְנָטַל כָּל אֲשֶׁר לִי וְיָצָא לוֹ, שָׁמַע אוֹתוֹ הַפְּרַגְמַטוֹטוֹס וְאָמַר מִי גָּרַם לִי לִשְׁמֹעַ כָּךְ, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁיָּצָאתִי בַּלַּיְלָה, לְפִיכָךְ נִשְׁבַּע אֲנִי שֶׁלֹא אֵצֵא בַּלַּיְלָה עוֹד. כָּךְ הִתְקִינוּ יִשְׂרָאֵל עַצְמָן בַּלַּיְלָה לָצֵאת בָּהַשְׁכָּמָה, עָמְדוּ הַמִּצְרִים אַחַר שֶׁהָלְכוּ לָהֶם וְאָמְרוּ נִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם מִפְּנֵי שֶׁנָּטְלוּ כָּל אֲשֶׁר לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יד, ט): וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִי גָרַם לָכֶם כָּל אֵלּוּ חִפָּזוֹן שֶׁיְּצָאתֶם בּוֹ, מִכָּן וָאֵילָךְ כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ, לְשֶׁעָבַר אֲנִי וּבֵית דִּינִי הָיִיתִי מְהַלֵּךְ לִפְנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג, כא): וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא אֲנִי לְבַדִּי, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נב, יב): כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א - הטקסט מספריא
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשיו. ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח דרך כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט מישראל זה מלך המשיח ומחץ פאתי מואב זה דוד וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים והיה אדום ירשה זה דוד שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו' והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.
אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה ולא צוה הקדוש ברוך הוא לתוהו אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה.
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות כיון שנהרג נודע להם שאינו ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת ועיקר הדברים ככה הן שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.
ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה ויילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג--בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן--עד עת קץ: כי עוד, למועד"
אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין--כבר נתנבא בו דנייאל, שנאמר "ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון--ונכשלו" (דניאל יא,יד). וכי יש מכשול גדול מזה: שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.
אבל מחשבות בורא עולם--אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו--אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד" (ראה צפניה ג,ט).
כיצד: כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב; והם נושאים ונותנים בדברים אלו, ובמצוות התורה--אלו אומרים מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם, ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח, וגילה נסתריהם.
וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא--מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.