107
להודות כו'14 — שהרי אם הכהן גדול אינו ראוי לא הי' יוצא מן הקודש בחיים, שלכן כשהתפלל שם "לא הי' מאריך בתפלתו שלא להבעית את ישראל"15, וכמ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות16, ש"אילו הי' מתאחר היו מפחדין שמא אירעו מיתה כי הרבה כהנים גדולים היו מתים בקדש הקדשים אם לא היו ראוין או אם ישנה דבר במעשה הקטרת".
ב) היו"ט הי' "לפי שנתרצו מעשיו לפני השם ב"ה ויצא בשלום"17 (או משום "רוב שמחתו. . כי עמד לשרת לפני ה' לפני ולפנים"18).
ובהתאם לשני טעמים אלה הוא השינוי בין שתי גירסאות הנ"ל — "בשעה שיצא" או "על שיצא":
הגורסין "בשעה שיצא בשלום כו'" ס"ל כטעם הב' הנ"ל, שהיו"ט הוא על עבודת היום כו' [ולכן לא גרסי "על שיצא", כי יציאת הכה"ג בשלום מן הקדש אינה סיבת היו"ט], היינו, דזה שזמן היו"ט הי' תיכף בהמשך לגמר העבודה19, מדגיש שהיו"ט בא בקשר לעבודת הכה"ג בקודש [ומה שהתנא מדייק "בשעה שיצא בשלום כו'", ה"ז משום שזהו סימן שהעבודה נתקבלה].
משא"כ הגורסין "על שיצא בשלום מן הקדש" ס"ל כאופן הא' הנ"ל, שהיו"ט הי' הודאה של הכה"ג על שיצא בשלום מן הקודש — וכפשטות משמעה של הלשון "על שיצא בשלום", שהיו"ט הוא על זה "שיצא בשלום" (ולא שזהו רק סימן שהעבודה נתקבלה).
[ואולי יש לומר יתירה מזו, שלטעם זה (שהיו"ט הי' הודאה פרטית של הכה"ג), עשה הכה"ג את היו"ט בדוקא שלא "בשעה שיצא כו'" (היינו אפילו לא בלילה, כשכבר מותר באכילה, כנ"ל), אלא רק למחר. כי לטעם זה שהכה"ג הי' מודה לה' "על שיצא בשלום", ע"ד ארבעה צריכים להודות כו' — לכאורה הי' צריך להביא קרבן תודה20 על הצלה זו, ומסתבר שחגיגת ההודי' שלו היתה בסמיכות להבאת קרבן התודה21. וכיון שלא הי' יכול להקריב את תודתו עד למחר, לכן איחר את היו"ט עד אז. — אבל כיון שלא נמצא חיוב תמידי זה בשום מקום עכצ"ל שאינו. והטעם י"ל שאין מקום כלל לומר שכפרת בנ"י —
הערות
- 14. ברכות נד, ב. רמב"ם הל' ברכות פ"י ה"ח. טושו"ע או"ח סרי"ט.
- 15. משנה יומא פ"ה מ"א (נב, ב).
- 16. שם. — וראה גם הל' עבודת יוהכ"פ פ"ד סה"א "שמא יאמרו מת בהיכל".
- 17. אבודרהם שם. וראה גם עבודת ישראל שם.
- 18. מחזיק ברכה שם (בשם ר' יצחק זרחי' אזולאי). — ובמאירי יומא שם ש"לא אירע בו שום פסול ולא שום מקרה רע".
- 19. ודלא כמפרשים הנ"ל הערה 7, שפירשו שמה שאומרים (בנוסח סדר עבודה) "בצאתו. . מן הקודש" — לאו דוקא, אלא הכוונה למחר (וראה שפעת רביבים הנ"ל (הערה 11) ועוד, שפי' "בצאתו" — "בשביל שיצא").
- 20. להעיר מהסברא שהובאה במחזיק ברכה שם, שהיו"ט הי' ע"ד ברכת הגומל — וברכת הגומל במקום קרבן תודה נתקנה (רא"ש ברכות פ"ט ס"ג. וראה רש"י צו ז, יב). ובפרט כמו שמשמע מפשטות לשון אדה"ז (שו"ע או"ח מהד"ת ס"א ס"ט. וראה שם במהד"ק סט"ו) "ואם יודע שנתחייב באיזה קרבן כגון. . תודה לארבעה הצריכים להודות" (והוא ע"פ של"ה במס' תענית שלו (רב, ב) "אם אני חייב קרבן תודה") — שהבאת תודה הוי חובה (ולא רשות). וראה השקו"ט בשד"ח אסיפת דינים (ופאת השדה לשם) מערכת ברכות (כרך ד תשעה, ב. כרך ח א'תשמו, ב ואילך).
- 21. ולהעיר, שיום הבאת קרבן הוי יו"ט להמביאו (תוס' רפ"ד דפסחים, מירושלמי שם).
משנה תורה, הלכות ברכות י׳:ח׳ - הטקסט מספריא
ארבעה צריכין להודות חולה שנתרפא וחבוש שיצא מבית האסורים ויורדי הים כשעלו והולכי דרכים כשיגיעו לישוב וצריכין להודות בפני עשרה ושנים מהם חכמים שנאמר וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו וכיצד מודה וכיצד מברך עומד ביניהן ומברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב וכל השומעין אומרים שגמלך טוב הוא יגמלך סלה.
שולחן ערוך, אורח חיים רי״ט - הטקסט מספריא
אַרְבָּעָה צְרִיכִים לְהוֹדוֹת. יוֹרְדֵי הַיָּם כְּשֶׁעָלוּ מִמֶּנָּה, וְהוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת כְּשֶׁיַּגִּיעוּ לַיִּשּׁוּב, וּמִי שֶׁהָיָה חוֹלֶה וְנִתְרַפֵּא, וּמִי שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְיָצָא, וְסִימָנָךְ: וְכָל הַחַיִּי"ם יוֹדוּךָ סֶלָּה. "חוֹלֶה "יִסוּרִים "יָם "מִדְבָּר.
וּמַה מְּבָרֵךְ: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אמ "ה הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת שֶׁגְמָלַנִי כָּל טוּב, וְהַשּׁוֹמְעִים אוֹמְרִים: מִי שֶׁגְּמָלְךָ כָּל טוּב הוּא יִגְמָלְךָ כָּל טוּב סֶלָּה.
צָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּרָכָה זוֹ בִּפְנֵי עֲשָׂרָה, וּתְרֵי מִינַיְיהוּ רַבָּנָן, דִּכְתִיב: וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְּלוּהוּ (תְּהִלִּים קז, לב), וְאִם לֹא שְׁכִיחֵי רַבָּנָן, לֹא יַנִּיחַ מִלְּבָרֵךְ; וְנָהֲגוּ לְבָרֵךְ אַחַר קְרִיאַת הַתּוֹרָה, לְפִי שֶׁיֵּשׁ שָׁם עֲשָׂרָה; וְאִם בֵּרַךְ בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיָּצָא, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא יָצָא, וְטוֹב לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ בִּפְנֵי עֲשָׂרָה בְּלֹא הַזְכָּרַת שֵׁם וּמַלְכוּת.
אִם בֵּרַךְ אַחֵר וְאָמַר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר גְּמָלְךָ כָּל טוּב, וְעָנָה אָמֵן, יָצָא. וְכֵן אִם אָמַר: בְּרִיךְ רַחֲמָנָא מַלְכָּא דְּעַלְמָא דִּיהָבְךָ לָן, וְעָנָה אָמֵן, יָצָא. הַגָּה: וְאֵין זֶה בְּרָכָה לְבַטָּלָה מִן הַמְבָרֵךְ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב בִּבְרָכָה זוֹ, הוֹאִיל וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ רַק דֶּרֶךְ שֶׁבַח וְהוֹדָאָה עַל טוֹבַת חֲבֵרוֹ שֶׁשָּׂמֵחַ בָּהּ (טוּר).
אִם בֵּרַךְ אֶחָד הַגּוֹמֵל לְעַצְמוֹ, וְנִתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא אֶת חֲבֵרוֹ, וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְכִוֵּן לָצֵאת, יָצָא אֲפִלּוּ בְּלֹא עֲנִיַּת אָמֵן כֵּיוָן שֶׁהַמְבָרֵךְ גַּם כֵּן חַיָּב, יָצָא הָאַחֵר בְּלֹא עֲנִיַּת אָמֵן (טוּר).
אִם אִחֵר, יֵשׁ לוֹ תַּשְׁלוּמִין לְבָרֵךְ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה; וְנָכוֹן שֶׁלֹּא לְאַחֵר שְׁלֹשָׁה יָמִים.
בְּאַשְׁכְּנַז וְצָרְפַת אֵין מְבָרְכִין כְּשֶׁהוֹלְכִין מֵעִיר לְעִיר, שֶׁלֹּא חִיְּבוּ אֶלָּא בְּהוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת דִּשְׁכִיחֵי בֵּיהּ חַיּוֹת רָעוֹת וְלִסְטִים; וּבִסְפָרַד נוֹהֲגִים לְבָרֵךְ, מִפְּנֵי שֶׁכָּל הַדְּרָכִים בְּחֶזְקַת סַכָּנָה; וּמִיהוּ בְּפָחוֹת מִפַּרְסָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ, וְאִם הוּא מָקוֹם מֻחְזָק בְּסַכָּנָה בְּיוֹתֵר, אֲפִלּוּ בְּפָחוֹת מִפַּרְסָה.
בְּכָל חֹלִי צָרִיךְ לְבָרֵךְ, אֲפִלּוּ אֵינוֹ חֹלִי שֶׁל סַכָּנָה וְלֹא מַכָּה שֶׁל חָלָל, אֶלָּא כָּל שֶׁעָלָה לְמִטָּה וְיָרַד, מִפְּנֵי שֶׁדּוֹמֶה כְּמִי שֶׁהֶעֱלוּהוּ לַגַּרְדּוֹם (פי' מַעֲלוֹת שֶׁעוֹשִׂין דַּיָּנִים לָשֶׁבֶת כְּשֶׁדָּנִין) לִידֹן, וְאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵחוּשׁ קָבוּעַ וּבָא מִזְּמַן לִזְמַן, וּבֵין שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ מְבָרֵךְ רַק עַל חֹלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה, כְּגוֹן מַכָּה שֶׁל חָלָל (טוּר בְּשֵׁם הָרַאֲבָ"ד וְהר"ר יוֹסֵף) וְכֵן נוֹהֲגִין בְּאַשְׁכְּנַז.
הָנֵי אַרְבָּעָה לָאו דַּוְקָא, דְּהוּא הַדִּין לְמִי שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ נֵס, כְּגוֹן שֶׁנָּפַל עָלָיו כֹּתֶל, אוֹ נִצּוֹל מִדְּרִיסַת שׁוֹר וּנְגִיחוֹתָיו, אוֹ שֶׁעָמַד עָלָיו בָּעִיר אַרְיֵה לְטָרְפוֹ, אוֹ אִם גַּנָּבִים בָּאוּ לוֹ, אִם שׁוֹדְדֵי לַיְלָה וְנִצּוֹל מֵהֶם וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, כֻּלָּם צְרִיכִים לְבָרֵךְ הַגּוֹמֵל.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מְבָרְכִין הַגּוֹמֵל אֶלָּא הָנֵי אַרְבָּעָה דַּוְקָא, וְטוֹב לְבָרֵךְ בְּלֹא הַזְכָּרַת שֵׁם וּמַלְכוּת.
משנה יומא ה׳:א׳ - הטקסט מספריא
הוציאו לו את הכף ואת המחתה. וחפן מלא חפניו. ונתן לתוך הכף. הגדול לפי גדלו. והקטן לפי קטנו. וכך היתה מדתה. נטל את המחתה בימינו. ואת הכף בשמאלו. היה מהלך בהיכל עד שמגיע לבין שתי הפרוכת המבדילות בין הקדש ובין קדש הקדשים. וביניהן אמה. ר' יוסי אומר לא היתה שם אלא פרוכת אחת בלבד. שנאמר (שמות כו, לג) והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים. החיצונה היתה פרופה מן הדרום והפנימית מן הצפון מהלך ביניהן עד שמגיע לצפון. הגיע לצפון. הופך פניו לדרום. מהלך לשמאלו עם הפרוכת עד שהוא מגיע לארון הגיע לארון. נותן את המחתה בין שני הבדים צבר את הקטורת על גבי גחלים. ונתמלא כל הבית כולו עשן יצא ובא לו בדרך בית כניסתו ומתפלל תפלה קצרה בבית החיצון ולא היה מאריך בתפלתו. שלא להבעית את ישראל:
משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים ד׳ - הטקסט מספריא
סדר כל המעשים שביום זה כך הוא:כחצות הלילה מפיסין לתרומת הדשן ומסדרין את המערכה ומדשנין את המזבח כדרך שעושין בכל יום על הסדר שביארנו עד שיגיעו לשחיטת התמיד כשיגיעו לשחוט את התמיד פורסין סדין של בוץ בין כהן גדול ובין העם ולמה של בוץ כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ ופושט בגדי חול וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו ושוחט בתמיד רוב שנים ומניח אחר לגמור השחיטה ומקבל הדם וזורקו על המזבח כמצותו ואח"כ נכנס להיכל ומקטיר קטורת של שחר ומטיב את הנרות ומקטיר איברי התמיד והחביתין והנסכים ככל סדר התמיד של כל יום שביארנו ואחר התמיד מקריב הפר ושבעת הכבשים של מוסף היום ואחר כך מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב וטובל ולובש בגדי לבן ומקדש ידיו ורגליו ובא לו אצל פרו ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח ראשו לדרום ופניו למערב והכהן עומד במזרח ופניו למערב וסומך שתי ידיו על ראש הפר ומתודה וכך היה אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך אני וביתי ככתוב בתורת משה עבדך לאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו:ואח"כ מגריל על שני השעירים וקושר לשון של זהורית בראש המשתלח ומעמידו כנגד בית שלוחו ולנשחט כנגד בית שחיטתו ובא לו אצל פרו שנייה וסומך שתי ידיו על ראשו ומתודה וידוי שני וכך הוא אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה וגו' ואחר כך שוחט את הפר ומקבל את דמו ונותנו למי שהוא מנדנדו שלא יקרש (ומניחה) על הרובד הרביעי של היכל מבחוץ ונוטל את המחתה וחותה בה אש מעל המזבח מן הסמוך למערב שנאמר מעל המזבח מלפני ה' ויורד ומניחה על הרובד שבעזרה ומוציאין לו את הכף וכלי מלא קטרת דקה מן הדקה וחופן ממנה מלא חפניו לא מחוקות ולא גדושות אלא טפופות הגדול לפי גדלו והקטן לפי קוטנו ונותן לתוך הכף:כבר ביארנו שהולכה בשמאל פוסלת בדם הקדשים ושאר העבודות ולפיכך היו מן הדין שיוליך המחתה בשמאלו וכף הקטורת בימינו אבל מפני כובד המחתה ועוד שהיא חמה אינו יכול לסובלה בשמאלו עד הארון לפיכך נוטל המחתה בימינו וכף הקטורת בשמאלו ומהלך בהיכל עד שהוא מגיע לקדש הקדשים מצא הפרוכת פרופה נכנס לקדש הקדשים עד שהוא מגיע לארון הגיע לארון נותן המחתה בין שני הבדים ובבית שני שלא היה ארון היה מניחה על אבן השתייה ואוחז שפת הכף בראשי אצבעותיו או בשיניו ומערה הקטורת בגודלו לתוך חפניו עד שמחזירה למלוא חפניו כשהיתה וזו היא עבודה קשה שבמקדש וצובר את הקטרת על גבי הגחלים בידו לפנים במחתה כדי שתהיה הקטורת קרוב לארון ורחוקה מפניו שלא יכוה וממתין שם עד שיתמלא הבית עשן ויצא והוא מהלך אחורנית מעט מעט פניו לקדש ואחוריו להיכל עד שיצא מן הפרוכת ומתפלל שם בהיכל אחר שיצא תפלה קצרה שלא להבעית את העם שמא יאמרו מת בהיכל וכך היה מתפלל יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שאם תהיה שנה זו שחונה תהיה גשומה ולא יסור שבט מבית יהודה ולא יהיו עמך בית ישראל צריכין לפרנסה ואל תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים:
בשעת הקטרת הקטורת בקדש הקדשים כל העם פורשים מן ההיכל בלבד ואינן פורשים מבין האולם ולמזבח שאין פורשים מבין האולם ולמזבח אלא בשעת הקטרה בהיכל בכל יום ובשעת מתן דמים בהיכל כמו שביארנו בהלכות תמידין ואח"כ נוטל דם הפר מזה שהוא מנדנדו ונכנס בו לקדש הקדשים ומזה ממנו שם שמונה הזיות בין בדי הארון ויוצא ומניחו בהיכל על כן הזהב שהיה שם ואחר כך יוצא מן ההיכל ושוחט את השעיר ומקבל את דמו ונכנס בו לקדש הקדשים ומזה ממנו שם שמונה הזיות בין בדי הארון ויוצא ומניחו על כן הזהב שני שבהיכל ואחר כך נוטל דם הפר מעל הכן ומזה ממנו על הפרוכת כנגד הארון שמונה הזיות ומניח דם הפר ונוטל דם השעיר ומזה ממנו על הפרוכת כנגד הארון שמונה הזיות ואח"כ מערה דם הפר לתוך דם השעיר ומחזיר הכל למזרק שהיה בו דם הפר כדי שיתערבו יפה יפה ועומד לפנים ממזבח הזהב בין המזבח והמנורה ומתחיל להזות מדם התערובת על קרנות מזבח הזהב והוא מסבב והולך ומזה על הקרנות מבחוץ ומתחיל מקרן מזרחית צפונית לצפונית מערבית למערבית דרומית לדרומית מזרחית ועל כולן הוא נותן מלמטן למעלן חוץ מן האחרונה שהיתה לפניו שהוא נותן מלמעלן למטן כדי שלא יתלכלכו כליו וחותה הגחלים והאפר שבמזבח הזהב הילך והילך עד שמגלה זהבו ומזה מדם התערובת על טהרו של מזבח שבע פעמים בצד הדרום במקום ששלמו מתנות קרנותיו ויוצא ושופך שירי הדם על יסוד מערבי של מזבח החיצון:ואחר כך בא אצל שעיר המשתלח וסומך שתי ידיו על ראשו ומתודה וכך הוא אומר אנא השם חטאו עוו ופשעו לפניך עמך בית ישראל אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' ואח"כ משלח את השעיר למדבר ומוציא אימורי פר ושעיר שהכניס דמן לפנים ונותנן בכלי ומשלח השאר לבית הדשן לשריפה ויוצא לעזרת הנשים וקורא שם אחר שיגיע השעיר למדבר ואחר כך מקדש ופושט בגדי לבן וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו ועושה השעיר הנעשה בחוץ שהוא מכלל קרבנות מוסף היום ומקריב אילו ואיל העם שנאמר ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם ומקטיר האימורין של פר ושעיר הנשרפין ומקריב תמיד של בין הערבים ואחר כך מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב וטובל ולובש בגדי לבן ומקדש ונכנס לקדש הקדשים ומוציא את הכף ואת המחתה ואח"כ מקדש ופושט בגדי לבן וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ומקטיר קטרת של בין הערבים ומטיב את הנרות של בין הערבים כשאר הימים ואחר כך מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב ולובש בגדי עצמו ויוצא לביתו וכל העם מלוין אותו עד ביתו ויום טוב היה עושה על שיצא בשלום מן הקדש:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.