30
אמר כיש אומרים" (דס"ל שכל ימיו הי' משה כהן), הרי מצי לאוקמי גם שס"ל כחכמים ד"לא נתכהן. . אלא שבעת ימי המלואים", והיינו שבאותן ז' הימים כהן גדול הי' ולפיכך הי' חולק בקדשי שמים מאיל המלואים (וזוהי כוונת רב שמשה רבינו כהן הי')20.
אך ע"פ הנ"ל י"ל, שלדעת רש"י, את"ל דלא נתכהן משה אלא לשבעת ימי המלואים בלבד כחכמים, הרי אין זה גדר כהונה, אלא ענין של שמוש בהוראת שעה בלבד (ולשון "נתכהן" הוא שם המושאל. ודוחק קצת), ולכן לא מצי אוקמי דרב ס"ל כחכמים21, כי רב הלא ברור אומר ש"משה רבינו כהן גדול" ולא שהי' רק משמש בכהונה (וכיו"ב). ועכצ"ל שס"ל כי"א ד"לא פסקה כהונה אלא מזרעו (של משה) אבל הוא כל ימיו כהן הי'".
וכן יש לדייק מלשון רש"י במס' ע"ז22: בשאלת הש"ס שם "במה שימש משה כל שבעת ימי המלואים", כתב רש"י "לא נשתמש בבגדי כהונה דכתיב23 ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך והוא הי' זר אצלן ועל פי הדבור שמש ולא הוזכרו בגדים". דמלשון רש"י ("ולא הוזכרו בגדים", ולא "בלא בגדים" וכיו"ב) משמע דהא שעל פי הדבור שמש הוא לא (רק) לפרש שמטעם זה הי' יכול לשמש בלא בגדי כהונה, אלא24 לדייק, שעצם השימוש הוא ע"פ הדבור, שלא הי' בזה גדר כהונה25.
ג. אבל דוחק לפרש כן שיטת רש"י בפירושו על התורה, כי:
א) בפ' תצוה בציווי ע"ד התנופה דאיל המלואים פרש"י26 "שניהם עסוקים בתנופה הבעלים והכהן, הא כיצד? כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף ובזה היו אהרן ובניו בעלים ומשה כהן"27, הרי שלפרש"י הי' משה הכהן28.
ב) בפ' פקודי29 כתב רש"י "יום שמיני למלואים הושוו כולם לכהונה ותרגומו
הערות
- 20. ראה חדא"ג מהרש"א ויד דוד לזבחים שם.
- 21. וראה פרש"י שם ד"ה לא נתכהן משה (בדעת חכמים) "ולא פסקו לו כהונה מעולם".
- 22. לד, א.
- 23. תצוה כח, ב.
- 24. לכאורה י"ל שזהו תוכן ב' האופנים בפי' הראב"ד (ע"ז שם) "וא"כ משה במה שימש מי משתרי בי' מחוסר בגדים כי היכא דאישתרי לי' זרות, או דילמא לדידי' נמי הוו לי' בגדי כהונה" (ומהמשך פירושו בדברי הגמ' משמע קצת, דס"ל דה"חלוק לבן" הוי לי' כבגדי כהונה. וכן משמע בשו"ת הרשב"א ח"א סמ"ב. ועצ"ע).
- 25. וראה גם פרש"י תענית יא, סע"ב ד"ה במה שימש משה "דאילו באהרן כתיב בגדי כהונה דכתיב והלבשתם שבשעה שהי' משה עובד אהרן הי' לבוש בגדי כהונה ועבודה דמשה גזירת הכתוב הוא ובגדי כהונה לא מצינו בו כו'".
- 26. כט, כד.
- 27. משא"כ לפנ"ז (שם, כב) "לכך אני מצריכו החזה להיות לו לעובד העבודה למנה וזה משה ששמש במילואים והשאר אכלו אהרן ובניו שהם בעלים כמפורש בענין", ולא פירש שמשה כהן.
- 28. ולשון רש"י "ובזה היו אהרן ובניו בעלים ומשה כהן" אין הכוונה שלא הי' משה כהן ורק לדין זה דתנופה נחשב משה כהן, אלא קאי בעיקר ע"ז, ש"אהרן ובניו בעלים".
- 29. מ, לא.
- . וידועה השקו"ט אם הפירוש לתענית הוא מרש"י (ראה שד"ח (קה"ת) כרך ט' כללי הפוסקים ס"ח אות ג. וש"נ).
- . תצוה כט, ח. ולכאורה צ"ל "והלבשת" — שם, ה.
תענית י״א ב - הטקסט מספריא
כְּאִילּוּ קָדוֹשׁ שָׁרוּי בְּתוֹךְ מֵעָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר״! לָא קַשְׁיָא: הָא — דְּמָצֵי לְצַעוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ, הָא — דְּלָא מָצֵי לְצַעוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ.
רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: נִקְרָא חָסִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ וְגוֹ׳״. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הַאי בַּר בֵּי רַב דְּיָתֵיב בְּתַעֲנִיתָא — לֵיכוֹל כַּלְבָּא לְשֵׁירוּתֵיהּ.
אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: אֵין תַּעֲנִית צִיבּוּר בְּבָבֶל אֶלָּא תִּשְׁעָה בְּאָב בִּלְבַד. אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לֵישֵׁב בְּתַעֲנִית, מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם.
אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִשֶּׁחָשֵׁיכָה כּוּ׳. אָמַר רַבִּי זְעֵירָא אָמַר רַב הוּנָא: יָחִיד שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית, אֲפִילּוּ אָכַל וְשָׁתָה כׇּל הַלַּיְלָה — לְמָחָר הוּא מִתְפַּלֵּל תְּפִילַּת תַּעֲנִית. לָן בְּתַעֲנִיתוֹ — אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל שֶׁל תַּעֲנִית.
אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קָסָבַר רַב הוּנָא? סְבִירָא לֵיהּ: אֵין מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת, אוֹ דִלְמָא: מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת — וְהַמִּתְעַנֶּה לְשָׁעוֹת אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת תַּעֲנִית?
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לְעוֹלָם קָסָבַר רַב הוּנָא מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת, וְהַמִּתְעַנֶּה לְשָׁעוֹת מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת תַּעֲנִית. וְשָׁאנֵי הָכָא, דְּאִיכָּא שָׁעוֹת דְּלֵילְיָא דְּלָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ מֵעִיקָּרָא.
מָר עוּקְבָא אִיקְּלַע לְגִינְזַק, בְּעוֹ מִינֵּיהּ: מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת אוֹ אֵין מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. קַנְקַנִּין שֶׁל נׇכְרִים, אֲסוּרִין אוֹ מוּתָּרִין? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. בַּמֶּה שִׁימֵּשׁ מֹשֶׁה כׇּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ.
אֲזַל וּשְׁאֵיל בֵּי מִדְרְשָׁא. אֲמַרוּ לֵיהּ, הִלְכְתָא: מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת, וּמִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת תַּעֲנִית, וְהִלְכְתָא: קַנְקַנִּין שֶׁל נׇכְרִים, לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ — מוּתָּרִין. בַּמֶּה שִׁימֵּשׁ מֹשֶׁה כׇּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים — בְּחָלוּק לָבָן. רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי: בְּחָלוּק לָבָן שֶׁאֵין לוֹ אִימְּרָא.
אָמַר רַב חִסְדָּא:
as though a sacred object is immersed in his bowels, which he may not damage, as it is stated: “The sacred is in your midst; and I will not come into the city” (Hosea 11:9). This statement indicates that it is prohibited to take a fast upon oneself. The Gemara answers: This is not difficult. This first ruling, that one who fasts is sacred, is referring to a case where he is able to distress himself without causing bodily harm. That second ruling, that one may not overly burden his body, deals with a situation when he is unable to distress himself while avoiding all harm, and he proceeds to fast nevertheless.
Reish Lakish said: One who fasts is called pious, as it is stated: “The pious man does good [gomel] to his own soul; but he who troubles his own flesh is cruel” (Proverbs 11:17). The verb gomel can also mean weaning, or abstaining from unnecessary pleasure. Accordingly, Reish Lakish derives from this verse that one who abstains from food is called pious. Similarly, Rav Sheshet said: This student of a Torah academy who sits in observance of a fast has let a dog eat his portion. Since his fast weakens him and prevents him from studying Torah, it is considered as though a dog ate his meal, as the student derived no benefit from it.
Rav Yirmeya bar Abba said: There is no completely stringent communal fast in Babylonia, except for the Ninth of Av alone. All other fasts, even those which are fixed and routine for the community, are treated as individual fasts, with regard to both the customs of the fast itself and the halakhot of who is obligated to fast. Rav Yirmeya bar Abba said that Reish Lakish said: A Torah scholar is not permitted to sit in observance of a fast, due to the fact that his fasting reduces his strength for the heavenly service of Torah study and mitzvot.
§ The mishna taught that during the first set of fasts they eat and drink from after dark, and begin fasting in the morning. Rabbi Zeira said that Rav Huna said: With regard to an individual who took a fast upon himself, even if he ate and drank the entire night, on the following day he prays in the Amida the prayer of a fast, which begins: Answer us on the day of our fast. If after completing his fast he slept in his fast, i.e., he continued fasting throughout the night, he does not pray the prayer of a fast the next morning.
Rav Yosef said: What does Rav Huna maintain in this regard? Does he hold that one does not fast for only a few hours, i.e., that fasts that do not last from daybreak until nightfall are not considered fasts at all, and therefore these extra hours of the night are not part of his fast, or perhaps he holds that one does fast for a few hours, but one who fasts for a few hours does not pray the prayer of a fast?
Abaye said to Rav Yosef: Actually, Rav Huna holds that one does fast for hours, and one who fasts for a few hours does pray the prayer of a fast. But it is different here, as there are hours of the night that he did not take upon himself at the outset. Since one must take an individual fast upon himself beforehand, if he merely continues his fast into the night, these extra hours are not part of his obligation, and therefore he does not add the special prayer for a fast, Aneinu, on the following morning.
§ The Gemara relates: Mar Ukva happened to come to the city of Ginzak. The inhabitants of Ginzak, among other matters, asked him three questions to which he did not know the answer: First, does one fast for hours, or does one not fast for hours? Mar Ukva did not have an answer readily available. Second, are the clay jars belonging to gentiles, which have been used for storing wine, permanently prohibited, or can they be rendered permitted? He did not have an answer readily available. Thirdly, in what garments did Moses serve all seven days of inauguration, as the acting priest when Aaron and his sons were initiated into the priesthood? Once again, he did not have an answer readily available.
Mar Ukva went and asked these questions in the study hall. They said to him: The halakha is: One fasts for hours, and he even prays the prayer of a fast. And the halakha is that the jars belonging to gentiles are permitted after they have not been used at all for twelve months. Finally, in what garments did Moses serve all seven days of inauguration? He did not serve in his own clothes, nor in the regular priestly garments, but in a special white cloak. Rav Kahana taught: Moses served in a white cloak that does not have a hem.
Rav Ḥisda said:
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך יט ‹ שבת נחמו ‹ שיחה א ‹ 73 לקו"ש חל"ב ע' 30
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.