11
[אבל לענין קינוח לכלוך החטא י"ל שאין צורך בקרבן חטאת, דכיון שעבר רק בשוגג, אין הלכלוך גדול כ"כ ויכול להעביר רע זה על ידי תשובה לחוד (משא"כ במזיד שצריך ליוה"כ, כנ"ל)].
ד. ויש לומר, שבזה מחולקות שתי הגירסאות הנ"ל ברמב"ם:
להגירסא "אם הביא כפר" — שהקרבן שהפריש על חלב שאכל אמש יכול לכפר (בדיעבד) על החלב שאכל היום — כפרת החטאת שייכת לריצוי המלך, שתתקבל אצלו גמירת לבו של האדם "שלא יעשהו עוד". דכיון שמדובר באותו מין חטא (אכילת חלב), והרי הקבלה היא "שלא יעשהו עוד" (ובפרט אם הוא באופן ש"יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", באיזה מצב שיהי') — א"כ נמצא, שה"ה קבלה אחת ושווה ("שלא יעשהו עוד") עבור כל הפעמים שעבר על חטא זה44, ולכן גם הריצוי הנפעל על ידי הקרבן על מין חטא זה הוא שווה בכל פעם ופעם.
ואע"פ שצריך להביא קרבן בפ"ע "על כל פעם ופעם" (אם לא היו בהעלם אחד) — ואין חטאת אחת מכפרת על כמה מל"ת (שלא נעשו בהעלם אחד) — ה"ז מפני שאינו דומה מצב האדם והמקום וכו' בכל פעם ופעם [שלכן תשובה שלימה היא באותו מקום וכו'45 — כי זה שאינו עובר על עבירה זו במצב אחד אינה הוכחה שלא יעשהו במצב אחר] — ולכן צריך תשובה וקבלה בפ"ע על כל פעם ופעם (בהתאם למצב האדם והמקום וכו' שבפעם זו), ובדרך ממילא צריך גם קרבן בפ"ע, כי עזיבת החטא פירושה עזיבת מעשה חטא (גם) באופן זה שנעשה אז;
אבל בדיעבד מועיל הקרבן שהפריש על חלב שאכל אמש לכפר על חלב שאכל היום — כי סו"ס אין כאן עקירת שם קרבן מחטא לחטא, כיון שתוכן הקרבן (קבלת האדם שלא יעשה חטא זה — בכלל) שווה ממש בשתי הפעמים.
משא"כ להגירסא "אם הביא לא כפר", כפרת חטאת שייכת לטהרת הרע שעל ידי מעשה החטא, שבזה כל מעשה של חטא הו"ע בפ"ע, כי בכל מעשה חטא "נכנס" עוד רע בנפשו46 וצריך פעולה בפ"ע להוציא את הרע של כל פעם ופעם47. ולכן הקרבן שהפריש על חלב שאכל אמש אינו יכול לכפר על אכילת חלב של יום זה.
ה. ויש להוסיף ביאור בזה ע"ד החסידות — ובהקדם דיוק הלשון "חלב שאכל אמש. . חלב שאכל היום", דלכאורה כאן לא נוגע חילוק הימים אלא חילוקי הפעמים, שהקרבן שהפריש על פעם הא' שאכל חלב לא יביאנה על פעם הב' שאכל חלב48. ומהו הדיוק "אמש. . היום"?
הערות
- 44. ע"ד הנ"ל סעיף ב לענין עולה, אלא ששם שייכת לקבלת עול מלכות שנכללת בזה כל מ"ע ומל"ת, ואילו בחטאת ששייכת לגמירת הלב בשייכות לחטא זה, נכללות רק כל הפעמים שעבר על חטא זה.
- 45. יומא פו, ב. רמב"ם הל' תשובה רפ"ב. — וזהו העילוי כאשר התשובה היא באופן ד"יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם".
- 46. ראה אגה"ת פ"ז (צז, ב): ואפילו בכפילת חטא אחד פעמים רבות מאד.
- 47. וראה לקו"ש חי"ט (ע' 395 ואילך. לקו"ש ביאורים בלקוטי לוי"צ על אגה"ת (קה"ת, תשנ"ב) ע' 6 ואילך) החילוקים בזה — באיזה ענין נתוסף הרע ע"י כל פעם ופעם ובאיזה לא. ע"ש.
- 48. ובר' עזריאל (שבהערה 8) "או על הדם שני'. . מן החלב על החלב יתכפר על השני'" — אף שבמשנה כריתות (כז, ב) הלשון "אמש. . היום".
משנה תורה, הלכות תשובה ב׳ - הטקסט מספריא
אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח. כיצד? הרי שבא על אשה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עמה, והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו, ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר, זהו בעל תשובה גמורה. הוא ששלמה אמר: "וזכור את בוראיך בימי בחורותיך" (קהלת יב, א). ואם לא שב אלא בימי זקנותו, ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, אף על פי שאינה תשובה מעולה, מועלת היא לו ובעל תשובה הוא. אפילו עבר כל ימיו, ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו, כל עונותיו נמחלין, שנאמר: "עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם" (קהלת יב, ב) שהוא יום המיתה, מכלל שאם זכר בוראו ושב קודם שימות, נסלח לו.
ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: "יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו" (ישעיהו נה, ז). וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיהו לא, יט), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (הושע יד, ד). וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.
כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר: "ומודה ועוזב ירוחם" (משלי כח, יג). וצריך לפרוט את החטא, שנאמר: "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב" (שמות לב, לא).
מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו. ומשנה שמו, כלומר: אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה, וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח.
ושבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם, ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים ואומר, להם: 'אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך והריני היום שב ומתנחם'. וכל המתגאה ואינו מודיע, אלא מכסה פשעיו, אין תשובתו גמורה, שנאמר: "מכסה פשעיו לא יצליח" (משלי כח, יג). במה דברים אמורים? בעבירות שבין אדם לחבירו. אבל בעבירות שבין אדם למקום, אינו צריך לפרסם עצמו, ועזות פנים היא לו אם גילם. אלא שב לפני האל ברוך הוא, ופורט חטאיו לפניו, ומתודה עליהם לפני רבים, סתם. וטובה היא לו שלא נתגלה עונו, שנאמר: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" (תהלים לב, א).
אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר: "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיהו נה, ו). במה דברים אמורים? ביחיד. אבל צבור, כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין, שנאמר: "כה' אלהינו בכל קראנו אליו" (דברים ד, ז).
יוה"כ הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים.ומצות וידוי יום הכפורים, שיתחיל מערב היום קודם שיאכל שמא יחנק בסעודה קודם שיתודה. ואף על פי שהתודה קודם שיאכל, חוזר ומתודה בלילי יוה"כ ערבית, וחוזר ומתודה בשחרית, ובמוסף, ובמנחה, ובנעילה.והיכן מתודה? יחיד אחר תפלתו, ושליח צבור באמצע תפלתו בברכה רביעית.
הוידוי שנהגו בו כל ישראל, "אבל אנחנו חטאנו", והוא עיקר הוידוי.עבירות שהתודה עליהם ביום הכפורים זה, חוזר ומתודה עליהן ביוה"כ אחר, אע"פ שהוא עומד בתשובתו, שנאמר: "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד" (תהלים נא, ה).
אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום, כגון מי שאכל דבר אסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהן.אבל עבירות שבין אדם לחבירו, כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן, אינו נמחל לו לעולם, עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו.אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו. אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו.לא רצה חבירו למחול לו, מביא לו שורה של שלשה בני אדם מריעיו ופוגעין בו ומבקשין ממנו. לא נתרצה להן, מביא לו שניה ושלישית. לא רצה, מניחו והולך לו וזה שלא מחל, הוא החוטא. ואם היה רבו, הולך ובא אפילו אלף פעמים עד שימחול לו.
אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס. ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה, ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה, לא יקום ולא יטור.וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון. אבל העובדי כוכבים ערלי לב אינן כן, אלא "ועברתן שמרה נצח" (עמוס א, יא). וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו, "והגבעונים לא מבני ישראל המה" (שמואל ב כא, ב).
החוטא לחבירו, ומת חבירו קודם שיבקש מחילה, מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו ויאמר בפניהם: "חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שכך וכך עשיתי לו".ואם היה חייב לו ממון, יחזירו ליורשים. לא היה יודע לו יורשין, יניחנו בבית דין ויתודה.
תניא, אגרת התשובה ז׳ - הטקסט מספריא
וְאוּלָם, דֶּרֶךְ הָאֱמֶת וְהַיָּשָׁר לִבְחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, הֵ״א תַּתָּאָה הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל – הֵם ב׳ דְּבָרִים דֶּרֶךְ כְּלָל.
הָאֶחָד, הוּא לְעוֹרֵר רַחֲמִים הָעֶלְיוֹנִים מִמְּקוֹר הָרַחֲמִים עַל נִשְׁמָתוֹ וְנַפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית, שֶׁנָּפְלָה ״מֵאִיגְּרָא רָמָה״ – חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא לְ״בִירָא עֲמִיקְתָּא״, הֵן הֵיכְלוֹת הַטּוּמְאָה וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְעַל מְקוֹרָהּ בִּמְקוֹר הַחַיִּים, הוּא שֵׁם הַוָיָ׳ בָּרוּךְ־הוּא; וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְיָשׁוֹב אֶל הַוָיָ׳ וִירַחֲמֵהוּ״, פֵּירוּשׁ, לְעוֹרֵר רַחֲמִים עַל הַשְׁפָּעַת שֵׁם הַוָיָ׳ בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁנִּשְׁתַּלְשְׁלָה וְיָרְדָה תּוֹךְ הֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא הַטְּמֵאִים לְהַחֲיוֹתָם, עַל־יְדֵי מַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוֹתָיו, וּמַחְשְׁבוֹתָיו הָרָעוֹת; וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים״ – בִּרְהִיטֵי מוֹחָא וְכוּ׳ הִיא בְּחִינַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וּזְמַן הַמְסוּגָּל לָזֶה, הוּא בְּתִיקּוּן חֲצוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּסִּידּוּר בְּהֶעָרָה, עַיֵּין שָׁם בַּאֲרִיכוּת. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב שָׁם: ״נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁינוּ, אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ״.
וְלָכֵן נִקְרָא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא ״מֶלֶךְ עָלוּב״ בְּפִרְקֵי הֵיכָלוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמַ״ק זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, כִּי אֵין לְךָ עֶלְבּוֹן גָּדוֹל מִזֶּה, וּבִפְרָט כַּאֲשֶׁר יִתְבּוֹנֵן הַמַּשְׂכִּיל בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי שִׁיעוּר שִׂכְלוֹ וַהֲבָנָתוֹ, יִתְמַרְמֵר עַל זֶה מְאֹד מְאֹד.
וְהַב׳, לְבַטֵּשׁ וּלְהַכְנִיעַ הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא, אֲשֶׁר כָּל חַיּוּתָהּ הִיא רַק בְּחִינַת גַּסּוּת וְהַגְבָּהָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְגוֹ׳״, וְהַבִּיטּוּשׁ וְהַהַכְנָעָה עַד עָפָר מַמָּשׁ – זוֹהִי מִיתָתָהּ וּבִיטּוּלָהּ.
וְהַיְינוּ, עַל־יְדֵי ״לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה״, וְלִהְיוֹת ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״ וְכוּ׳, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ עַל פָּסוּק: ״זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה וְכוּ׳״, כִּי כָּל קָרְבָּן מִן הַבְּהֵמָה – הוּא לְשֵׁם הַוָיָ׳, הִיא מִדַּת הָרַחֲמִים, אֲבָל לְשֵׁם אֱלֹקִים, הִיא מִדַּת הַדִּין – אֵין מַקְרִיבִין קָרְבַּן בְּהֵמָה, כִּי אִם לְשַׁבֵּר וּלְהַעֲבִיר רוּחַ הַטּוּמְאָה וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְזֶהוּ ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה״.
וְהַאֵיךְ נִשְׁבְּרָה רוּחַ הַסִּטְרָא אָחֳרָא? כְּשֶׁהַ״לֵּב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה״ וְכוּ׳.
וְהַאֵיךְ נִשְׁבָּר הַלֵּב וְנִדְכֶּה? הִנֵּה, מְעַט מִזְּעֵיר הוּא עַל־יְדֵי סִיגּוּפִים וְתַעֲנִיּוֹת, בְּדוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה שֶׁאֵין לָנוּ כֹּחַ לְהִתְעַנּוֹת הַרְבֵּה כְּדָוִד הַמֶּלֶךְ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: ״וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״ – שֶׁ״הֲרָגוֹ בְּתַעֲנִית״.
אַךְ עִיקַּר הַכְנָעַת הַלֵּב, לִהְיוֹת נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה וְהַעֲבָרַת רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא, הוּא לִהְיוֹת מִ״מָּארֵי דְּחוּשְׁבָּנָא״ בְּעוֹמֶק הַדַּעַת, לְהַעֲמִיק דַּעְתּוֹ וּבִינָתוֹ שָׁעָה אַחַת בְּכָל יוֹם אוֹ לַיְלָה לִפְנֵי תִּיקּוּן־חֲצוֹת, לְהִתְבּוֹנֵן בְּמַה שֶּׁפָּעַל וְעָשָׂה בַּחֲטָאָיו בְּחִינַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְגָרַם לַעֲקוֹר נִשְׁמָתוֹ וְנַפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית מֵחַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא, וְהוֹרִידָהּ לִמְקוֹם הַטּוּמְאָה וְהַמָּוֶת, הֵן הֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְנַעֲשֵׂית בִּבְחִינַת מֶרְכָּבָה אֲלֵיהֶם לְקַבֵּל מֵהֶם שֶׁפַע וְחַיּוּת לְהַשְׁפִּיעַ לְגוּפוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״רְשָׁעִים בְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים״, כְּלוֹמַר, שֶׁחַיֵּיהֶם נִמְשָׁכִים מִמְּקוֹם הַמָּוֶת וְהַטּוּמְאָה, (וְכֵן מַה שֶּׁכָּתוּב: ״לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ וְגוֹ׳״, אֵינוֹ כְּ״לוֹעֵג לָרָשׁ״ חַס וְשָׁלוֹם אֶלָּא הַכַּוָּונָה עַל הָרְשָׁעִים שֶׁבְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים, שֶׁמְּבַלְבְּלִים אוֹתָם בְּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת בְּעוֹדָם בְּרִשְׁעָם וְאֵינָם חֲפֵיצִים בִּתְשׁוּבָה, כַּנּוֹדָע).
וְאַף מִי שֶׁלֹּא עָבַר עַל עֲוֹן כָּרֵת, וְגַם לֹא עַל עֲוֹן מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁהוּא הוֹצָאַת זֶרַע לְבַטָּלָה וּכְהַאי גַּוְנָא, אֶלָּא שְׁאָר עֲבֵירוֹת קַלּוֹת, אַף־עַל־פִּי־כֵן, מֵאַחַר שֶׁהֵן פּוֹגְמִים בַּנְּשָׁמָה וְנֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית, וְכִמְשַׁל פְּגִימַת וּפְסִיקַת חֲבָלִים דַּקִּים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, הֲרֵי בְּרִיבּוּי הַחֲטָאִים יָכוֹל לִהְיוֹת פְּגַם כְּמוֹ בְּלָאו אֶחָד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת אוֹ מִיתָה, וַאֲפִילוּ בִּכְפִילַת חֵטְא אֶחָד פְּעָמִים רַבּוֹת מְאֹד.
כְּמוֹ שֶׁהִמְשִׁיל הַנָּבִיא הַחֲטָאִים לְעָנָן הַמַּאֲפִיל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ״ – הֵם עֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת, [הַמַּבְדִּילִים] בֵּין פְּנִימִית הַשְׁפָּעַת שֵׁם הַוָיָ׳ בָּרוּךְ־הוּא לַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית, כְּהַבְדָּלַת עָנָן עָב וְחָשׁוּךְ, הַמַּבְדִּיל בֵּין הַשֶּׁמֶשׁ לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל: וְכֶעָנָן חַטֹּאתֶיךָ הֵן ״עֲבֵירוֹת קַלּוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו״, הַמַּבְדִּילִים כְּהַבְדָּלַת עָנָן קַל וְקָלוּשׁ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל.
וְהִנֵּה, כְּמוֹ שֶׁבַּמָּשָׁל הַזֶּה, אִם מֵשִׂים אָדָם נֶגֶד אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בַּחַלּוֹן מְחִיצוֹת קַלּוֹת וּקְלוּשׁוֹת לָרוֹב מְאֹד, הֵן מַאֲפִילוֹת כְּמוֹ מְחִיצָה אַחַת עָבָה וְיוֹתֵר – וְכָכָה מַמָּשׁ הוּא בַּנִּמְשָׁל בְּכָל עֲוֹנוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו. וּמִכָּל שֶׁכֵּן הַמְפוּרְסָמוֹת מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהֵן מַמָּשׁ כַּעֲבוֹדָה־זָרָה וְגִילּוּי־עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת־דָּמִים.
כְּמוֹ הַעֲלָמַת עַיִן מִן הַצְּדָקָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל וְגוֹ׳״, וּ״בְלִיַּעַל״, הִיא עוֹבֵד עֲבוֹדַת אֱלִילִים וְכוּ׳, וְהַמְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵירוֹ, הִיא לָשׁוֹן הָרָע, הַשְּׁקוּלָה כַּעֲבוֹדָה־זָרָה וְגִילּוּי־עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת־דָּמִים, וְכָל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה־זָרָה, וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, וְכָהֵנָּה רַבּוֹת בַּגְּמָרָא. וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״וִיתֵּר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עַל עֲבוֹדָה־זָרָה וְכוּ׳״.
וְלָכֵן סִידְּרוּ בִּקְרִיאַת־שְׁמַע שֶׁעַל־הַמִּטָּה, לְקַבֵּל עָלָיו ד׳ מִיתוֹת בֵּית־דִּין וְכוּ׳. מִלְּבַד, שֶׁעַל פִּי הַסּוֹד, כָּל הַפּוֹגֵם בְּאוֹת יוּ״ד שֶׁל שֵׁם הַוָיָ׳ – כְּאִילּוּ נִתְחַיֵּיב סְקִילָה, וְהַפּוֹגֵם בְּאוֹת הֵ״א – כְּאִילּוּ נִתְחַיֵּיב שְׂרֵיפָה, וּבְאוֹת וָי״ו – כְּאִילּוּ נִתְחַיֵּיב הֶרֶג, וּבְאוֹת הֵ״א אַחֲרוֹנָה – כְּאִילּוּ נִתְחַיֵּיב חֶנֶק: וְהַמְבַטֵּל קְרִיאַת־שְׁמַע – פּוֹגֵם בְּאוֹת יוּ״ד, וּתְפִילִּין – בְּאוֹת הֵ״א, וְצִיצִית – בְּאוֹת וָי״ו, וּתְפִלָּה – בְּאוֹת הֵ״א וְכוּ׳.
וּמִזֶּה יָכוֹל הַמַּשְׂכִּיל לִלְמוֹד לִשְׁאָר עֲוֹנוֹת וַחֲטָאִים, וּבִיטּוּל תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.