2

של "ריח (ניחוח)" הוא שאצל נח הי' ריח קרבנותיו¹¹ "ריח ניחוח"¹²; משא"כ בפ' תצוה ובפרשתנו שנאמר "ריח ניחוח לה'", הוצרך רש"י לפרש ש"ריח ניחוח לה'" היינו "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני".

אבל מובן שביאור זה אינו מספיק:

א) אם עיקר דיוקו של רש"י כאן הוא ממש"נ "ריח ניחוח לה'" (כי לא יתכן שהקב"ה "יקבל מנוחה מריח הקרבן"), הו"ל להעתיק תיבות אלו בהד"ה, ואילו רש"י מעתיק רק תיבת "ניחוח", ולא התיבות "ריח לה'"¹³!

ב) אדרבה, שם מפורש (כנ"ל) "וירח ה' את ריח הניחוח", שפשטות משמעות הלשון היא¹³, ש(גם) כלפי שמיא הי' זה "ריח ניחוח".

ג) בכלל קשה לפרש ש"ריח ניחוח" קאי על הריח הגשמי של הקרבן, וכמו שכתבו המפרשים כאן¹⁴, שריח הקרבנות "ריח רע הוא כששורף הבשר עם העצמות", ולא רק שאין בזה "ריח ניחוח", אלא אדרבה, "נפשו של אדם קצה בו"¹⁵, וא"כ אין מקום לומר ש"ריח" זה הי' "ניחוח" לנח.

ועפכ"ז — למה לא פירש רש"י בפ' נח ש"ריח ניחוח" היינו "נחת רוח".

ב. ולכן נראה לבאר כוונת רש"י, דזה מובן ש"ריח ניחוח" לא קאי על ההנאה מהריח הגשמי של הקרבן, אלא הכוונה היא לההנאה ("נחת") ותענוג הבאים על ידי הקרבת הקרבן,

ולכן אין רש"י צריך לפרש בפ' נח מהי ה"נחת רוח" של קרבנות נח, כי מובן בפשטות, שכאשר יצא נח מן התיבה לאחרי המבול (שאז שחת ה' כל בשר) הי' אצלו "נחת רוח", וזה הי' תוכן הקרבת קרבנותיו לאחרי המבול, לבטא רגש תודה ו"נחת רוח" שלו, ו"כמים הפנים לפנים" הרי הבעת התודה והכרת הטוב דנח גרם כביכול "נחת רוח" למעלה, ש"וירח ה' את ריח הניחוח", "ניחוח" כלפי שמיא, שקרבנותיו של נח פעלו כביכול למעלה "נחת רוח" ("וירח ה' את ריח הניחוח"), ועד שכמפורש בכתוב, ע"י ש"וירח ה' את ריח הניחוח" אמר ה' "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה גו'" (וכפל הדבר לשבועה, כפרש"י שם) — היפך חרון אף של מקום שהי' לפנ"ז, בעת המבול.

אבל כאן בפ' קרבנות, שבה נתפרשו מצוות של כמה קרבנות, והכתוב מדגיש שקרבנות אלה גורמים "נחת רוח" למעלה — אינו מובן: מה נשתנו קרבנות מכל מצוות התורה¹⁶, שרק אצלם מפורש ש