123
שאינה שייכת לבן האמה והגר עצמם. כלומר, ששביתת עבדו וגר תושב היא בכלל שביתת בעה"ב שלהם, דכאשר הם עושים מלאכה עבור ישראל, חסר בשביתת הישראל33.
ב) השביתה שייכת (גם) לבן האמה והגר תושב עצמם32, שעבדו של ישראל וגר תושב השייך לו, חל חיוב על גופם להיות במצב של שביתה33 ("וינפש") ביום השבת34. אלא שאזהרת דבר זה אינה על העבד והגר תושב עצמם, אלא על הישראל35, שהוא מוזהר שבן אמתו והגר לא יעשו מלאכה עבורו. כלומר: בתור בעה"ב מוטלת עליו האחריות והחיוב לראות שעבדו וגר תושב השייכים אליו ישבתו.
[ואע"פ שאינם אסורים אלא במלאכת רבם אבל לעצמם מותרים במלאכה — הרי זה משום שהחיוב דוינפש (ואיסור המלאכה) אינו מחמת עצמם [שהרי אינם מישראל שיחול עליהם חיוב שביתה] אלא רק מפני שייכותם לישראל, להיותם עבדו של ישראל וגר תושב השייך לישראל; ולכן אסורים רק במלאכה עבור רבם, דהיינו בחלקם השייך לישראל; משא"כ כשעושים לעצמם — שבזה אין שייכות לישראל ואין זה נכנס בגדר העבדות שלהם, לא חל חיוב של שביתה].
וזהו שורש החילוק בין דעת הרשב"א והרמב"ם:
לדעת הרשב"א הזהירה תורה (בלשונו36) "שלא לעשות מלאכתנו על ידי עבדינו ולא על ידי גר תושב", דהיינו ששביתת עבד וגר תושב היא פרט ב"מלאכתנו", בשביתת איש ישראל (ו"דומיא דשור וחמור דמחד קרא נפקי דכתיב ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך ומה שור וחמור אנו מצווין עליו אף עבדנו אנו מצווין עליו"37). ולכן, בעבד שכבוש תחת ידינו, הרי בעשיית מלאכה עבור רבו הרי הוא מבטל שביתת רבו בשבת38. ומטעם זה אסור לעבד ערל (וכן גר תושב שאינו כבוש תחת ידינו) לעשות מלאכה אפילו ל
הערות
- 33. וי"ל בסגנון אחר: לאופן הא' השביתה בעבד וגר הוי רק גדר שלילה, שלא תתבטל שביתת הבעה"ב (כי העיקר הוא (כלשון הרשב"א דלקמן בפנים) "שלא לעשות מלאכתנו ע"י עבדינו כו'"), אבל אין בשביתתו של העבד והגר קיום דשביתה; ולאופן הב' חל שם שביתה במעשה דהעבד והגר, והיינו, שבזה שהעבד והגר אינו עושה מלאכת רבו, יש בשביתתם קיום מצות וינפש הנאמר בתורה.
- 32. וע"ד שמצינו שני האופנים במצות חינוך אם הוי מצות האב, או דהוי מצות הבן — ראה רש"י ותוס' ד"ה עד שיאכל ברכות מח, א. וראה לקו"ש חי"ז ס"ע 233 ואילך. וש"נ.
- 34. וע"ד שביתת "עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות וקיבלו מצות שהעבדים חייבין בהן" (שבתחילת הלכה זו) — שהרי הם מצווים בעצמם על שביתת שבת (ראה ראב"ד, מ"מ ונ"כ הרמב"ם כאן), ומ"מ גם "אנו מצווין על שביתתן" (כברמב"ם כאן לפנ"ז), ונמצא, שעי"ז שאנו שומרן ומונען מעשיית מלאכה בשבת (כל' הרמב"ם), מתקיים (לא רק החיוב שעל האדון, אלא גם) חיוב מצות שבת שלהם.
- 35. וראה לקמן בפנים ס"ו ובהערה 45 שי"ל ש(לדעת ת"ק ורע"ק) גם הם עצמם הוזהרו.
- 36. בחי' ליבמות שם. ועד"ז הוא ברמב"ן שם. ובתוס' ישנים יבמות שם (ד"ה זה גר) "אנחנו מצווים שלא לחלל שבת על ידינו לצוות לו ישראל לעשות מלאכתו".
- 37. ל' הרשב"א בשו"ת שם. אבל מזה אין הוכחה כי י"ל שהאדם מוזהר, שגם בהמתו תשבות בשבת, ולא משום שזה שולל שביתת האדם (וראה צפע"נ על הרמב"ם הל' שבת כאן (ה"א) והל' תרומות פ"ב (לב, א) — בדעת רש"י ריש נזיר). וראה אמרי בינה הל' שבת ס"א — שלהרשב"א, גם בהמתו אם עושה מלאכה מעצמה אין בעה"ב מוזהר ולא ציותה התורה ע"ז. ע"ש. ואכ"מ. ולהעיר משו"ע אדה"ז או"ח סו"ס רמו.
- 38. להעיר מתהלה לדוד או"ח סי' דש אות א, שנראה שהרשב"א לא קאמר שע"ד האדון הם עושין אלא בקנוי קנין הגוף, אבל בשכיר לא קמיירי. וראה יש"ש יבמות שם סנ"ג. וראה לקמן הערה 43.
- . להעיר משו"ת הרשב"א ח"א שם: דומי' דקטן שאין ב"ד מצווין להפרישו רק בעושה ע"ד אביו כו'. ועד"ז בחידושיו שם: וכאותה שאמרו בשבת קטן שבא לכבות כו'.
משנה תורה, הלכות תרומות ב׳ - הטקסט מספריא
כל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה ומצוה עשה להפריש ממנו ראשית לכהן שנאמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו מה דגן תירוש ויצהר מאכל בני אדם וגידוליו מן הארץ ויש לו בעלים שנאמר דגנך אף כל כיוצא בהן חייב בתרומות וכן במעשרות.
הכרשינין אף על פי שאינם מאכל אדם הואיל ואוכלין אותן בשני רעבון חייבין בתרומה ומעשרות הסיאה והאזוב והקורנית שזרען מתחלה לאדם חייבין במעשר וכן כל כיוצא בהן זרען למאכל בהמה אע"פ שנמלך וחשב עליהן לאדם כשהן מחוברין פטורין שמחשבת חבור אינה כלום עלו מאליהן בחצר אם היא חצר המשמרת פירותיה הרי אלו חייבין שסתמן לאדם ואם אינה משמרת פירותיה פטורה.
זרעוני גינה שאינן נאכלים כגון זרע לפת וזרע צנון וזרע בצלים וכיוצא בהן פטורים מן התרומה ומן המעשרות מפני שאינן אוכל אדם אבל הקצח חייב בתרומה ובמעשרות.
תמרות של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן ושל צלף והקפריסין של צלף פטורים מפני שאינן פרי בד"א בשזרען לזרע אבל זרען לירק הרי אלו חייבים וכן האביונות של צלף חייבים מפני שהן פרי.
כסבר שזרעה לזרע ירק פטור מן התרומה ומן המעשרו' זרעה לירק מפריש תרומות ומעשרות מן הירקות ומן הזרע וכן השבת שזרעה לזרע ירקה פטור זרעה לירק מתעשרת זרע וירק ואינה מתעשרת זרין זרעה לזרין מפריש תרומה ומעשרות מן הזרע ומן הירק ומן הזרין וכן השחלים והגרגר שזרען לזרע מתעשרין זרע וירק כיצד מתעשרין לזרע ולירק שאם לקט הירק לאוכלו מפריש תרומה ומעשרות ואח"כ יאכל וכשייבש ויאסוף הזרע שלו מפריש מן הזרע.
הירקות אף על פי שהן מאכל אדם אינן חייבין במעשרות אלא מדבריהן לפי שנאמר במעשר תבואת זרעך תבואה וכיוצא בה אבל הירקות אינן בכלל התבואה וכן יראה לי שהוא הדין בתרומה שהרי נאמר בה דגנך תירושך ויצהרך כל הדומה לאלו אבל תרומת הירק מדבריהם כמעשר.
אין מפרישין תרומות ומעשרות מן הירק בחוצה לארץ ואפילו במקומות שאמרנו שמפרישין בהן מעשרות וכן ירק הבא מח"ל לארץ אע"פ שיש עפר בעקריה ה"ז פטור ולא גזרו עליו התבואה והקטנית שזרען לירק בטלה דעתו אצל כל אדם והירק שלהן פטור והזרע חייב בתרומה ומעשרות.
התלתן אף על פי שאינו אוכל אדם כשיקשו הואיל ורוב האדם אוכלין אותן בתחלתן הרי הן חייבין בתרומה ומעשר.
ואלו פטורין מן התרומה ומן המעשרות:הלקט והשכחה והפאה והפרט והעוללות אפילו העמיד מהן כרי ואם עשה מהן גורן בשדה הוקבעו למעשרות ומפריש מהן תרומה ומעשרות אבל אם עשה הגורן בעיר פטורין שהרי קול יש להן שהכל יודעין שהן לקט או שכחה או פאה.
הלקט והשכחה והפאה של עכו"ם חייבין בתרומה ומעשרות אא"כ הפקיר וכן התבואה והזיתים שלא הביאו שליש פטורין מן התרומה ומן המעשרות ומניין יודע כל שזורעה ומצמחת בידוע שהביאה שליש עבר והפריש מתבואה וזיתים שלא הביאו שליש אינה תרומה.
וכן ההפקר פטור מן התרומה ומן המעשרות ואפילו הפקירו העכו"ם לו אבל הזורע שדה הפקר חייב בתרומה ומעשרות.
הפקיר קמה וזכה בה ועבר והפריש ממנה תרומה ה"ז תרומה אבל אם הפקיר שבלים וזכה בהן ועבר והפריש מהן תרומה אינה תרומה וכן כל המפריש מדבר שאינו חייב תרומה אינה תרומה וכן במעשרות דברים שאין דרך רוב בני אדם לזורען בגנות ובשדות אלא חזקתן מן ההפקר פטורין מן התרומה ומן המעשרות כגון השום בעל בכי ובצל של רכפה וגריס הקלקלי ועדשי' המצריות וכיוצ' בהן.
נתערב דבר שחייב בתרומה בדבר שאינו חייב כגון זיתי ניקוף שנתערבו בזיתי מסיק וענבי עוללות בענבי בציר אם יש לו פירות אחרות מוציא על החייב לפי חשבון ואם אין לו אלא אלו מפריש תרומה ותרומת מעשר על הכל וכאילו הכל חייב בתרומה ומפריש מעשר ראשון ושני לפי חשבון דבר החייב.
התרומה לכהן בין טהורה בין טמאה אפילו נטמא הדגן או התירוש כולו קודם שיפריש ה"ז חייב להפריש ממנו תרומה בטומאה וליתנה לכהן שנאמר ואני נתתי לך את משמרת תרומותי אחת טהורה ואחת טמאה הטהורה נאכלת לכהנים והטמאה יהנו בשריפתה אם היה שמן מדליקין אותו ואם היה דגן וכיוצא בו מסיקין בו את התנור.
וכן תרומת מעשר אם נטמאת או נטמא המעשר מפרישין אותה בטומאה וניתנת לכהן ליהנות בשריפתה.
כל המפריש תרומה גדולה או תרומת מעשר מברך קודם שיפריש כדרך שמברכין על כל המצות כמו שביארנו בברכות.
אין מוציאין תרומה מהארץ לחוצה לארץ אפילו טמאה ואין מביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ ואם הביא לא תאכל מפני שהיא טמאה בארץ הכותים ולא תשרף שלא יאמרו ראינו תרומה שלא נטמאת נשרפת ולא תחזור לחוצה לארץ שמא יאמרו מוציאין תרומה לחוצה לארץ אלא מניחין אותה עד שתטמא טומאה ידועה לכל או עד שיבא ערב הפסח אם היתה חמץ ותשרף.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.