ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך לא בא שיחה ב

54

לינה צווי אכילה היא"¹⁶) — י"ל לכאורה:

הטעם שהחגיגה באה עם הפסח הוא "כדי שיהא פסח נאכל על השובע"¹⁷, ונמצא שהחגיגה הוי כטפל ומכשיר לפסח¹⁸ ולפיכך איתקש חגיגה לפסח; אמנם מהאי טעמא רק אכילה זו של החגיגה הבאה לפני (וכהקדמה ל)אכילת הפסח הוקשה לפסח ונגררת בתר אכילת הפסח, ולכן נאכלת צלי כמוהו; משא"כ לאחרי גמר אכילת הפסח שוב אין החגיגה טפל לפסח, ולא הוקשה לו.

ועפ"ז יש לומר לכאורה, דרבנן ובן תימא פליגי בגדר הדין¹⁷ ד"חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה כדי שיהא פסח נאכל על השובע":

לדעת בן תימא, מה שאמרו שע"י החגיגה ה"פסח נאכל על השובע" הוא טעם לא רק על הקדמת אכילת החגיגה לאכילת הפסח, אלא גם על כל עיקר הבאת החגיגה בי"ד, שהטעם להבאת חגיגה בי"ד הוא רק כדי שיהא הפסח נאכל על השובע¹⁹, ונמצא שכל עיקרו של הקרבן אינו אלא מכשיר להפסח, ולכן ס"ל לבן תימא שבכל מעשה הקרבן איתקש לפסח ("כולהו מילי דפסח אתיין בחגיגה בההוא היקשא"²⁰);

אבל לדעת רבנן, הטעם ד"כדי שיהא פסח נאכל על השובע" הוא (כפשטות לשון הברייתא) רק על הקדמת אכילת החגיגה לאכילת הפסח, אבל לא על עצם הקרבת החגיגה²¹. ולכן יש בחגיגה זו שני דינים: עצם הקרבן יש עליו שם חגיגה ודיני חגיגה; ורק במעשה האכילה שלו, ובזה גופא — רק באכילה הבאה כהקדמה לאכילת הפסח — יש בו דין הכשר למעשה אכילת הפסח, ולענין זה הוקש לפסח, ולכן חלים אז על החגיגה דיני אכילת הפסח (שצ"ל צלי).

אבל קשה לבאר כן פלוגתת בן תימא ורבנן — כי מפשטות לשון הגמ'¹⁷, "ובמועט (שהי' הפסח מועט לאכילת בני החבורה²²) מיהו מ"ט אתיא כדתניא חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה כדי שיהא פסח נאכל על השובע", משמע, שכל עיקר הבאת החגיגה הוא רק כדי שיהא הפסח נאכל על השובע (וכן מפורש בתוס'²³ ועוד ראשונים²⁴, דהא שחגי

הערות

16. ל' רש"י שם ע, א ד"ה למידי דאכילה.
17. פסחים ע, רע"א. וראה לשון הרמב"ם הל' ק"פ פ"ח ה"ג.
18. להעיר מדעת ר"י במשנה פסחים (קכא, א) בירך ברכת הפסח פטר את של זבח (חגיגת י"ד), וההסברה בזה (להירושלמי (בסוף המסכת), הובא בתוד"ה כשתמצי לומר בסופו בשם ר"ח כהן. וראה גם פרש"י ותוס' זבחים לז, א ד"ה תרי תנאי), כי ברכה על העיקר (פסח) פוטר את הטפל (זבח). וראה צל"ח במשנה שם ד"ה פוטרת בסופו, שהרמב"ם סובר כפירושו של רבינו חיים שהביאו התוס' כו'. וראה הדרן על מס' פסחים (הדרן הא' שנדפס בהגש"פ עם לקוטי טעמים מנהגים וביאורים (בהוצאת תשמ"ו ושלאח"ז — ע' תנט ואילך)).
19. בתוס' (ותוס' הרשב"א) פסחים ע, א (ועד"ז בתוס' חגיגה ח, א ד"ה אלמא) דלבן תימא הוי חובה מדאורייתא. ועד"ז הוא בראב"ד הל' חגיגה פ"ב ה"י. אבל ראה כס"מ ולח"מ הל' חגיגה שם, דלהרמב"ם אפי' לבן תימא דאית לי' מקרא דהוי כפסח דרחמנא אקשי' יכולין אנו לומר דהוי רשות. וראה לקמן הערה 24.
20. ל' רש"י פסחים שם ד"ה ש"מ כולהו.
21. ולכאורה כן משמע מלשון הרמב"ם שבהערה 17.
22. ל' רש"י ד"ה ובמועט — שם סט, סע"ב (במשנה).
23. שם ד"ה לאו חובה (בתחלתו). וכ"ה בתוס' הרשב"א (להר"ש משנץ) שם.
24. ראה מאירי למשנה פסחים שם: אע"פ שעלי' נא' בתורה וזבחת פסח. . אינה מצוה לעצמה אלא כדי שיהא הפסח נאכל אכילת שובע מפני שהפסחים לא היו באים אלא זכר ושה תמים בן שנה ולא היו מצוים מהם כ"כ כו' ומתוך כך רמזה תורה להקריב שלמי חגיגה שתצטרף עם הפסח כו'. — אבל ראה לעיל הערה 21 בדעת הרמב"ם.
. מזה משמע שדברי המאירי הם רק (להלכתא) אליבא דרבנן, ולא לבן תימא שס"ל (שם ע, א) שגם חגיגה באה רק מאלו.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 35 עמודים.