279
באמיתתו ובשלימותו, כלומר, כל מה שנכלל ב"שלח". כי, באם ישנו פרט מסויים שנכלל במשמעותו של "שלח", ועדיין לא נעשה בפועל — אין זה "שלח" לאמיתתו ובשלימותו.
ויש לומר, ש(בכללות) יש בזה ג' ענינים — בהתאם להג' ענינים ד"יפוצו", "מעינותיך", ו"חוצה":
(א) אופן פעולת השליחות — בפיזור ללא כל הגבלות, שכן, כל זמן שפעולת השליחות יכולה להיות בפיזור גדול יותר, אי אפשר לומר, שאופן הפעולה בזה היא לאמיתתה; ובסגנון האמור — אמיתית הענין ד"יפוצו".
(ב) הדבר (האדם ששולח, והתורה) הנשלח ממנו — לא רק דבר חיצוני או בינוני כו', אלא דבר הכי נעלה, עד לשרש ומקור ועצם הדבר, שכן, כל זמן שיש דרגא נעלית יותר (בו בעצמו, ובהתורה) שלא שלח, עדיין אין זה "שלח" לאמיתתו; ובסגנון האמור — אמיתית הענין ד"מעינותיך".
(ג) המקום שאליו שולחים — לא רק בקירוב מקום, אלא גם בריחוק מקום, ולא רק ריחוק מקום ביחס אליו, אלא מקום הכי רחוק שאין רחוק יותר ממנו, שכן, כל זמן שישנו מקום רחוק יותר, הרי עדיין לא נעשתה השליחות מחוץ הימנו לאמיתתו; ובסגנון האמור — אמיתית הענין ד"חוצה".
ט. וע"פ דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו27 לחגיגת י"ב תמוז הראשונה28 — "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הק', שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה", מובן, שכל האמור לעיל בנוגע להעילוי שנפעל בהעבודה ד"יפוצו מעינותיך חוצה" ע"י ההעברה לחצי כדור התחתון — שבאה כתוצאה מגאולת י"בי"ג תמוז — שייך לכל אחד ואחת מישראל, גם לזה "אשר בשם ישראל יכונה"29.
ובפשטות — שאצל כאו"א צ"ל הענין והעבודה ד"שלח", "יפוצו מעינותיך חוצה" — בכחו של נשיא הדור, שהטיל שליחות ("שלח") על כאו"א לעסוק בהפצת המעינות חוצה.
ובפרטיות יותר — בכל ג' ענינים האמורים: "יפוצו" — שהלימוד מגיע וחודר בכל חלקי המקום שבו מלמד תורה זו. וגם בנוגע להתורה שמפיץ — לא יחשוב,
הערות
- 27. להעיר, שהשייכות לכאו"א מישראל, מודגשת גם בזה שענין זה נכתב באגרת — ש"האגרת אינו נכתב אלא לפי שעה בלבד כו'" (תו"א מג"א קיט, א. ובכ"מ), דמזה מובן שאגרת שייך לכאו"א. וכמובן גם בפשטות הענינים.
- 28. נדפס באגרות קודש שלו ח"ב ע' פ ואילך. וש"נ.
- 29. נוסף לזה, דכיון שבעל הגאולה הוא נשיא הדור, הרי זה שייך לכל אנשי הדור (כי "הנשיא הוא הכל" (פרש"י חוקת כא, כא)). וכמודגש בתואר "נשיא" גופא, שהרי לולי מציאותם של בני הדור שהוא נשיא שלהם, לא שייך התואר "נשיא". — ולהעיר ממאחז"ל (ברכות לב, א. הובא בפרש"י עה"ת תשא לב, ז. וראה גם אגרותקודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"ב ריש ע' צד) "כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל".
רש"י על במדבר כ״א:כ״א - הטקסט מספריא
וישלח ישראל מלאכים. וּבְמָקוֹם אַחֵר תּוֹלֶה הַשְּׁלִיחוּת בְּמֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר "וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת" (דברים ב'), וְכֵן "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם" (במדבר כ'), וּבְיִפְתָּח הוּא אוֹמֵר (שופטים י"א) "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם" וְגוֹ', הַכְּתוּבִים הַלָּלוּ צְרִיכִין זֶה לָזֶה, זֶה נוֹעֵל וְזֶה פוֹתֵחַ, שֶׁמֹּשֶׁה הוּא יִשְׂרָאֵל וְיִשְׂרָאֵל הֵם מֹשֶׁה, לוֹמַר לְךָ שֶׁנְּשִׂיא הַדּוֹר הוּא כְּכָל הַדּוֹר, כִּי הַנָּשִׂיא הוּא הַכֹּל (תנחומא):
וישלח ישראל מלאכים AND ISRAEL SENT MESSENGERS — But in another passage it attributes this embassy to Moses, as it is said, (Deuteronomy 2:26), “And ‘I’ sent messengers from the wilderness of Kedemoth [to Sihon king of Heshbon]”! And so, too, it states, (Numbers 20:14), “And Moses sent messengers to the king of Edom”; whilst in the story of Jephtha, it says, (Judges 11:17) “And Israel sent messengers to the king of Edom, etc.”. Each of these pairs of verses is necessary one to the other (i.e., they supplement each other): one keeps back information and the other discloses it, (more lit., one locks up and the other opens) — you may gather from them that Moses is Israel and Israel is Moses, thus telling you that the prince of any generation is the equal of the whole generation, for the prince is the whole (Midrash Tanchuma, Chukat 23).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.