133
משה, ומה שנאמר "וישלח ישראל" הוא לפי שהשליחות היתה בשביל ומכל עם ישראל, ונעשית בפועל על ידי משה — ככל הדברים הנוגעים לכלל ישראל שהיו ע"י משה20.
ועפ"ז — השליחות לסיחון והשליחות למלך אדום אין ביניהם הבדל, אלא רק שינוי בלשון הכתובים.
וזהו מה שמדייק רש"י — "ובמקום אחר תולה השליחות כו'", שכוונתו, שהשאלה בשינוי לשון הכתובים כאן אינה בנוגע למה שאירע בפועל (אם משה שלח המלאכים או ישראל), כ"א רק במי תולה הכתוב השליחות, כלומר, מה טעם לשינוי לשון הכתוב — דגבי אדום תלה הכתוב השליחות במשה, וכאן תלה הכתוב השליחות בישראל,
ובפרט שלכאורה איפכא מסתברא, דאם בהשליחות למלך אדום, שבה מודגש בהכתובים שהשולח הוא כלל ישראל ("כה אמר אחיך ישראל"), נאמר שם "וישלח משה", עאכו"כ שהי' צריך לומר כן בשליחות לסיחון (שאין בה הדגשה זו).
ד. והנה לכאורה הי' מקום לבאר שתליית השליחות במשה או בישראל אינה רק ענין צדדי (— בלשון הכתוב), אלא זה מבאר מי הי' יוזם השליחות (דמכיון שהשליחות באה ביוזמתו, הרי שהשליחות תלוי' בו)21.
וזהו טעם החילוק שבאדום תולה הכתוב השליחות במשה, וכאן — בישראל, כי שאני השליחות למלך אדום מהשליחות למלך סיחון22:
גבי אדום היתה השליחות ע"פ ציווי ה'23, ולכן תולה הכתוב השליחות במשה, שהוא עבד ושליח השם ששומע הוראת הקב"ה ומקיימן בפועל (ועד שאין הכתוב צריך לכתוב שהשם ציוהו על כך, כי מובן מאליו שכן הוא, וכדמצינו24 בכמה מקומות שלא נאמר בתורה ציווי
הערות
- 20. משא"כ ע"פ המדרש (ראה מדרש לק"ט כאן), שלמלך אדום שלח משה, משא"כ למלך סיחון שלחו ישראל ("ברשות משה", אבל לא משה עצמו). ע"ש הטעם. ובאו"א — ראה ש"ך עה"ת כאן.
- 21. וזה שבשילוח המרגלים מפורש בכתוב "וישלח אותם משה" (שלח יג, ג. טז. יז. יד, לו), אף שסיבתו הי' מצד זה "שבאו ישראל ואמרו (דברים א, כב) נשלחה אנשים לפנינו" (רש"י ר"פ שלח) — י"ל כי מכיון שהקב"ה אמר לו "שלח לך — לדעתך, אני איני מצוה לך אם תרצה שלח", הי' זה תלוי ברצונו של משה, ולכן נק' על שמו (ראה דברים א, כג "וייטב בעיני הדבר ואקח גו'"). ועוד ועיקר: שליחות ראשי י"ב שבטים "ראשי בני ישראל המה" (שלח יג, ג) — אין מתאים לייחסה לבנ"י, כ"א למשה, נשיא הראשים. וראה המשך הכתוב דברים (שם) "ואקח מכם שנים עשר אנשים גו'".
- 22. במושב זקנים עה"ת כאן, דמה שלא שלח משה כאן (בסיחון) כמו בראשונה בהשליחות למלך אדום הוא "כי ידע שיש לו למות" (וצ"ע במ"ש שלא שלח משה, והרי מפורש ששלח בפ' דברים. ואולי כוונתו שלכן לא נאמר כן מפורש בתורה כאן). ובכל אופן מ"ש בטעם שלא שלח "כי ידע שיש לו למות" הוא היפך פרש"י מטות לא, ג "אע"פ ששמע שמיתתו תלוי' בדבר עשה בשמחה וכו'" (ובנ"י לא רצו ללכת — ראה פרש"י שם, ה). ועד"ז הוא במושב זקנים מטות שם, ב (אלא — שספר זה הוא ליקוט מכמה מפרשים). וראה מדרש הגדול ופנים יפות כאן.
- 23. בעץ הדעת טוב שם: השי"ת לא ציוהו בכך כי אין רצונו ית' להכניסו לארץ אבל משה בעצמו ביקש לשלחם לסיבה הנ"ל (שיוכל ליכנס לארץ). אבל ע"ד הפשט אין הכרח לפרש, דמה שנאמר בתורה בהליכת בנ"י אל א"י — כוונת משה בזה היתה לפעול ביטול שבועת ה' (פרשתנו כ, יב) "לא תביאו". ובפשטות הי' זה כחלק מהנהגת משה את בנ"י במדבר בדרך (שהם יכנסו לארץ). וראה פנים יפות שם, יד.
- 24. ראה לקו"ש חי"ג ע' 72. וש"נ.
רש"י על במדבר ל״א:ג׳ - הטקסט מספריא
וידבר משה וגו'. אַעַ"פִּ שֶׁשָּׁמַע שֶׁמִּיתָתוֹ תְלוּיָה בַּדָּבָר עָשָׂה בְשִׂמְחָה וְלֹא אֵחַר (ספרי):
החלצו. כְּתַרְגּוּמוֹ, לְשׁוֹן חֲלוּצֵי צָבָא — מְזֻיָּנִים:
אנשים. צַדִּיקִים, וְכֵן "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים" (שמות י"ז), וְכֵן "אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים" (דברים א'):
נקמת ה'. שֶׁהָעוֹמֵד כְּנֶגֶד יִשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ עוֹמֵד כְּנֶגֶד הַקָּבָּ"ה:
וידבר משה וגו׳ AND MOSES SPAKE etc. — Although he had heard (v. 2) that his death was associated with this matter, he did it gladly and did not delay (Sifrei Bamidbar 157:2).
החלצו — Understand this as the Targum does in the sense of “equipped (חלוצי) for war”, armed.
אנשים MEN — righteous men, and similar is, (Exodus 17:9) “Choose men for us”, and so, too, (Deuteronomy 1:13) “men wise and well-known” (Midrash Tanchuma, Matot 3).
'נקמת ה “THE VENGEANCE OF THE LORD” — [This is really equivalent to the expression God had employed (v.2), “the vengeance of the children of Israel”], because whoever attacks Israel is as though he attacks the Holy One blessed be He.
רש"י על במדבר ל״א:ה׳ - הטקסט מספריא
וימסרו. לְהוֹדִיעֲךָ שִׁבְחָן שֶׁל רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל כַּמָּה הֵם חֲבִיבִים עַל יִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ בְמִיתָתוֹ מַה הוּא אוֹמֵר? "עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי" (שמות י"ז), וּמִשֶּׁשָּׁמְעוּ שֶׁמִּיתַת מֹשֶׁה תְלוּיָה בְנִקְמַת מִדְיָן לֹא רָצוּ לָלֶכֶת עַד שֶׁנִּמְסְרוּ עַל כָּרְחָן (ספרי):
וימסרו SO THERE WERE HANDED OVER … [A THOUSAND OF EVERY TRIBE] — This serves to tell you in what high esteem the shepherds of Israel were really held — how dear they were to Israel. Up until they had heard of his approaching death what does it state? That Moses felt constrained to exclaim about them, “They are almost ready to stone me”! (Exodus 17:14). But when they heard that Moses’ death was associated with the execution of vengeance upon Midian (cf. v. 2), they refused to go to war until they were “handed over” against their own will (Sifrei Bamidbar 157:3).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.