111
צבור)" — דלכאורה מיותר, והול"ל "יש להם חלק בתמידי צבור" וכיו"ב.
אך הביאור בזה: ענין הנ"ל, שגם לאחרי שמחצית השקל נעשית חפצא דממון ציבור, יש שייכות להיחיד עם הקרבן ציבור שנקנה ע"י נתינת מחצית השקל שלו, אינו דבר שניתן לכאו"א להבין מצ"ע, אלא רק ע"י משה רבינו, שהוא נשיא הדור,
כי ע"פ סדר וטבע הדברים, הרי צבור ויחיד הם שני גדרים וסוגים הפכיים, וכמו בקרבנות, דקרבן יחיד וקרבן ציבור הם שני מינים שונים, ולא הרי זה כהרי זה43 [ומזה נשתלשל גם בסדר העולם, שישנן שני הנהגות כלליות בסדרי החיים של קיבוצי בני אדם (מדינות וכיו"ב): יש משטר המדגיש את צרכי הציבור והכלל, גם כשהם על חשבון הפרט והיחיד וגורע או גם שולל אותם, וישנה הנהגה המדגישה את חירות וטובת ותועלת הפרט, כל יחיד בפ"ע (ועד שלפעמים דוחים את טובת הציבור והכלל עבור תועלת היחיד), כי בסדר הנהגה זו, מעלת הפרט והיחיד היא המכרעת וקובעת את סדר החיים].
אבל כל זה הוא מצד גדר של "סדר", סדר דציבור וסדר דיחיד מצ"ע. אבל כפי שהוא מצד "נשיא הדור", ש"הנשיא הוא הכל"44 — הרי בכחו ופעולתו לאחד את שתי המעלות. וכמו שהוא בנוגע למציאות הנשיא עצמו — ששני ענינים אלה נכללים בהנשיא גופא: מצד אחד הרי הוא איש אחד, ולאידך, כל עניניו ופעולותיו שייכים ונוגעים להכלל כולו. ועד"ז הוא בענין הנשיאות שבו גופא, שהנשיאות היא לא רק נשיאות על הכלל כולו, אלא הוא הנשיא של כל אחד ואחד בפרט בפני עצמו [ויש לומר שזהו דיוק לשון הרשב"א45 "המלך כצבור שהצבור וכל ישראל תלויין בו", שהתלות במלך היא לא רק תלות הצבור והכלל, שהיא מציאות אחת, אלא גם התלות דכל ישראל, כל אחד בפני עצמו (ריבוי יחידים)].
ולכן דוקא מצד משה, "נשיא הדור", נמשכת ובאה הידיעה (הפועלת ועושה פירות בפועל), שגם בתמידי ציבור, שכל כולם הוא גדר של קרבן ציבור ולא קרבן שותפין, השתתפות של יחידים, לא יתבטל חלק היחיד, ובמילא המעות שישנן ב(קרבן) ציבור שהוא נעלה יותר ובשלימות אחרת לגמרי, יש להם שייכות וקשר גם ליחיד, לא רק כפי שהוא חלק מהציבור, אלא גם כפי שהוא חלק ופרט בפני עצמו.
ז. פ' קרח חלה בכמה שנים בסמיכות לג' תמוז, היום אשר "חופשה ניתנה לו" לכ"ק מו"ח אדמו"ר, נשיא הדור, ממאסרו אשר נאסר על הרבצת התורה וחיזוק הדת.
ונקודה ותוכן הנ"ל מצינו ב"עבודה הגדולה" אשר עבד "בהרבצת התורה וחיזוק הדת"46, שאף שהי' בממדים גדולים ורחבים הנוגעים להצבור וכלל ישראל (הן במדינה ההיא וכ"ש וק"ו
הערות
- 43. ראה פיה"מ להרמב"ם הקדמה לסדר קדשים (נעתק בלחם משנה ריש הל' מעשה הקרבנות).
- 44. פרש"י חוקת כא, כא.
- 45. בשו"ת שלו ח"א סקמ"ח.
- 46. ל' כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו לחגיגת י"ב תמוז הראשונה — בשנת תפר"ח (נדפס בסה"מ תש"ח ע' 263. אגרות קודש שלו ח"ב ע' פ. ועוד), בו כותב "ראוי הוא לקובעו ליום התועדות והתעוררות לחיזוק התורה והיהדות בכל אתר ואתר לפי ענינו כו'".
רש"י על במדבר כ״א:כ״א - הטקסט מספריא
וישלח ישראל מלאכים. וּבְמָקוֹם אַחֵר תּוֹלֶה הַשְּׁלִיחוּת בְּמֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר "וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת" (דברים ב'), וְכֵן "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם" (במדבר כ'), וּבְיִפְתָּח הוּא אוֹמֵר (שופטים י"א) "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם" וְגוֹ', הַכְּתוּבִים הַלָּלוּ צְרִיכִין זֶה לָזֶה, זֶה נוֹעֵל וְזֶה פוֹתֵחַ, שֶׁמֹּשֶׁה הוּא יִשְׂרָאֵל וְיִשְׂרָאֵל הֵם מֹשֶׁה, לוֹמַר לְךָ שֶׁנְּשִׂיא הַדּוֹר הוּא כְּכָל הַדּוֹר, כִּי הַנָּשִׂיא הוּא הַכֹּל (תנחומא):
וישלח ישראל מלאכים AND ISRAEL SENT MESSENGERS — But in another passage it attributes this embassy to Moses, as it is said, (Deuteronomy 2:26), “And ‘I’ sent messengers from the wilderness of Kedemoth [to Sihon king of Heshbon]”! And so, too, it states, (Numbers 20:14), “And Moses sent messengers to the king of Edom”; whilst in the story of Jephtha, it says, (Judges 11:17) “And Israel sent messengers to the king of Edom, etc.”. Each of these pairs of verses is necessary one to the other (i.e., they supplement each other): one keeps back information and the other discloses it, (more lit., one locks up and the other opens) — you may gather from them that Moses is Israel and Israel is Moses, thus telling you that the prince of any generation is the equal of the whole generation, for the prince is the whole (Midrash Tanchuma, Chukat 23).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.