100
ל"מלכות" אלא ל"כתר מלכות", ש"כתר מלכות" לא נמצא אלא במלכי בית דוד בלבד. ועד"ז כותב הרמב"ם אח"כ36 "נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל כו' ה"ז מלך וכל מצות המלכות נוהגות בו אע"פ שעיקר המלכות לדוד כו'" — הרי שאף שחלים כל דיני המלך על המלך משאר שבטי ישראל, מ"מ אין בו "עיקר המלכות" שזה שייך לזרע דוד בלבד.
ולכן כותב הרמב"ם בספר המצות37 שכל מלך שאינו מ"זה הזרע הנכבד, לענין מלכות נכרי קרינא בי' כמו שכל זרע אחר בלתי זרע אהרן לענין עבודה זר קרינא בי'" — כי מלכות בית דוד היא חפצא אחרת בענין המלוכה.
ד. וההסברה בזה:
ענין המלכות יכול להיות בשני אופנים: א) התפקיד של מלוכה, שהן הפעולות והנהגות המלוכה (בלשון הכתוב38 "אשר יצא. . ואשר יבא לפניהם", וכן הפרטים שביארם שמואל הנביא39). ב) מלך בעצם40, היינו שהוא איש מנושא בעצם (ובדרך ממילא הוא מתנהג כמלך).
וזהו הענין ד"כתר מלכות" שזכה בו דוד, "לו ולבניו הזכרים עד עולם" — לא רק שהם ימלכו בפועל, אלא שהם יהיו מלכים בעצם. והוא "עיקר המלכות" השייך לזרע דוד בלבד, כי אינו רק הנהגת המלוכה, אלא ההתנשאות שבנפש, שניתן בדוד וזרעו עד עולם.
ועפ"ז מובן קשר הדברים ברמב"ם, שבהמשך לדיני ירושת המלכות (ושאר שררות ומינויין שבישראל), כותב ע"ד ירושת מלכות בית דוד, ומדייק שהיא באופן ש"לא תכרת המלוכה מזרע דוד לעולם" — שאין זו הבטחה צדדית, אלא ענין המוכרח מצד עצם גדר דמלכות בית דוד:
כאשר המלוכה היא רק באופן של מינוי למילוי תפקיד, הרי זה דבר נוסף על מציאות האדם, ובמילא שייך בזה הפסק; משא"כ במלכות בית דוד, ה"ז שהם מלכים בעצם, זה נעשה מהותם ועיקרם, שכח המלוכה וההתנשאות מוטבע בעצם נפשם, ובמילא אין שייך בזה הפסק, והוא עובר בדרך ממילא מאב לבנו.
ה. ע"פ כל הנ"ל מובן, שיש חילוק יסודי בגדר ירושת המלכות בין מלכי בית דוד ושאר מלכים (וכן כל השררות והמינויין) שבישראל:
בשאר מלכים שאינו אלא ירושת תפקיד ה"ז דומה לכל ירושת נחלה, שהמוריש יש לו "בעלות" על תפקיד פלוני (ע"ד שאר רכושו ונכסיו שהוא הבעלים עליהם), שהוא מוריש לבניו (וכהדגשת הרמב"ם כאן41 "כל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה");
משא"כ אצל מלכות בית דוד אין זו כמו ירושת נכס, אלא הוא ענין הבא בדרך ממילא, שע"י ש"זכה דוד בכתר מלכות", "הרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם", שבדרך ממילא נטבע בהם כח המלוכה עד עולם.
[ועפ"ז י"ל, דמ"ש הרמב"ם41 בנוגע למלכי בית דוד "ולא זכה אלא לכשרים" אינו ענין לתנאי ירושת המלכות
הערות
- 36. ה"ח.
- 37. מל"ת שס"ב. וראה השקו"ט בביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ לרס"ג ח"ג פרשה ז (קיח, ג). ואכ"מ.
- 38. פינחס כז, יז ובספרי (ורש"י) שם.
- 39. ש"א ח, יא ואילך. רמב"ם הל' מלכים ספ"ד.
- 40. ראה המשך תער"ב פקכ"ב. ובכ"מ.
- 41. בה"ז שם.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ד׳ - הטקסט מספריא
רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו או לצורך המלחמות וקוצב לו מכס ואסור להבריח מן המכס שיש לו לגזור שכל מי שיגנוב המכס ילקח ממונו או יהרג שנאמר ואתם תהיו לו לעבדים ולהלן הוא אומר יהיו לך למס ועבדוך מכאן שנותן מס וקוצב מכס ודיניו בכל אלו הדברים וכיוצא בהן דין שכל האמור בפרשת מלך מלך זוכה בו.
ושולח בכל גבול ישראל ולוקח מן העם הגבורים ואנשי חיל ועושה מהן חיל למרכבתו ובפרשיו ומעמיד מהן עומדים לפניו ומעמיד מהן אנשים לרוץ לפניו שנאמר ושם לו במרכבתו ופרשיו ורצו לפני מרכבתו ולוקח מן היפים שבהם להיות שמשים ועומדים לפניו שנאמר ואת בחוריכם הטובים יקח ועשה למלאכתו.
וכן לוקח מן בעלי האומניות כל מה שהוא צריך ועושין לו מלאכתו ונותן שכרן ולוקח כל הבהמות והעבדים והשפחות למלאכתו ונותן שכרן או דמיהן שנאמר ולחרוש חרישו ולקצור קצירו ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם הטובים ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו.
וכן לוקח מכל גבול ישראל נשים ופלגשים נשים בכתובה וקדושין ופלגשים בלא כתובה ובלא קידושין אלא ביחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו אבל ההדיוט אסור בפילגש אלא באמה העבריה בלבד אחר ייעוד ויש לו [רשות] לעשות הפילגשים שלוקח לארמונו טבחות ואופות ורקחות שנאמר ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאופות.
וכן כופה את הראויין להיות שרים וממנה אותם שרי אלפים ושרי חמשים שנאמר ולשום לו שרי אלפים ושרי חמשים.
ולוקח השדות והזיתים והכרמים לעבדיו כשילכו למלחמה ויפשטו על מקומות אלו אם אין להם מה יאכלו אלא משם ונותן דמיהן שנאמר ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו.
ויש לו מעשר מן הזרעים ומן האילנות ומן הבהמה שנאמר וזרעיכם וכרמיכם יעשור וגו' צאנכם יעשור.
המלך המשיח נוטל מכל הארצות שכובשין ישראל חלק אחד משלשה עשר ודבר זה חק לו ולבניו עד עולם.
כל הרוגי המלך ממונן למלך וכל הממלכות שכובש הרי אוצרות המלכים למלך ושאר הבזה שבוזזין בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל מחצה בראש ומחית הבזה חולקין אותה כל אנשי הצבא ביחד עם העם היושבין על הכלים במחנה לשמרם חולקין בשוה שנאמר כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו.
כל הארץ שכובש הרי היא שלו ונותן לעבדיו ולאנשי המלחמה כפי מה שירצה ומניח לעצמו כפי מה שירצה ובכל אלו הדברים דינו דין ובכל יהיו מעשיו לשם שמים ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה' שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות שנאמר ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.