66
ל"האומה הקדושה" תלויים בזה, שסיבת החסד היא הרחמים, והרחמים מקורם בטבע הבושת והרכות של האדם45.
ובעומק יותר יש לומר: נת"ל, ששלש המדות הן "סימנים" על נקודה אחת — שהיא נקודת מהותו של איש ישראל, ונקודה זו הוא ענין הביטול, שאינו מציאות לעצמו אלא כל ענינו הוא לשמש את קונו, וכמו שאמר אברהם אבינו46 "ואנכי עפר ואפר".
וזהו שהקדים הרמב"ם מדת הבושה לפני הרחמנות והחסד — כי רגש הבושה (שמורה על טבע הרכות ושלילת העזות כו') מבטא את נקודת הביטול באופן גלוי, ולכן זהו הסימן הראשון והעיקרי של ישראל, ושלימות הסימן היא כאשר נקודת הביטול חודרת בכל מציאותו, עד שגם הרחמים והחסד שלו אינם מצד הגאוה אלא רק מצד הביטול, "ואנכי עפר ואפר"47.
ו. אלא שעפ"ז קשה לאידך גיסא — מדוע מקדים בגמ' "רחמנים" ל"ביישנין"?
בפשטות י"ל, כי עיקר העוול של הגבעונים שמשום כך ריחקם דוד המלך הי' האכזריות שלהם, שלא היו רחמנים, והרגו את בני שאול48.
אבל יש לומר עוד טעם (ע"ד המוסר)49 — שבזה שוללת הגמ' רגש של גאוה שיכול לבוא כתוצאה מרחמנות (אמיתית): כאשר האדם מתעורר ברגש של רחמנות אמיתית על הזולת (עד שגומל חסד עמו) — אזי, מצד ההתבוננות במצבו של הזולת, יכול לבוא לידי רגש של ישות, כיון שע"י התבוננות זו רואה ומכיר את ריחוק הערך של הזולת; ולפיכך, דוקא לאחרי הרחמנות צריך לעורר בעצמו רגש של בושה וביטול.
ובעומק יותר י"ל — שיש "בושת" שהיא תוצאה ובאה בדרך סיבה ומסובב מהרחמנות גופא. והוא ע"פ המבואר במדרש50 שהטעם שברא הקב"ה עניים בעולם כי "חסד ואמת מן ינצרוהו"51,
הערות
- 45. אלא שלא תמיד אפשר להבחין סיבת החסד והרחמים (כי הרגש שבלב וטבע הנפש אינם דבר שבגלוי), ולכן ה"סימנים" להלכה הם ההנהגה באופן של בושה רחמים וחסד (כנ"ל הערה 39). וראה לעיל ס"ב (ובהערות) השקו"ט אם מרחקים כשיש רק סימן א'. ואכ"מ.
- 46. פרשתנו יח, כז.
- 47. ראה בארוכה לקו"ת, תו"ח ואוה"ת (צ, סע"א ואילך) הנ"ל בענין חסד דאברהם. וראה תניא אגה"ק ס"ב.
- 48. ראה רמב"ם הל' איסו"ב פי"ב הכ"ד "שראה עזות ואכזריות. . בעת שבקשו כו' והרגום ולא רחמו עליהם" (ותו לא), ועד"ז הוא ברש"י יבמות שם (כנ"ל הערה 26). וראה מדרש תהלים מזמור יז "והגבעונים שלא נקראו בשם יעקב שנאמר בו (מקץ מג, יד) וא-ל שדי יתן לכם רחמים ולא רחמו עליהם עמד דוד וריחקן כו'" (אף שהביא לפנ"ז הא ד"ג' מתנות כו'"). ועד"ז בבמדב"ר שם "ראה שהיו אכזרים ריחקן". ולהעיר מביצה (לב, ב — הובא לעיל ס"א) "כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של א"א וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של א"א". וברמב"ם הל' מת"ע פ"י ה"ב (וראה רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"י) "וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם כו' שאין האכזריות מצוי' אלא בעכו"ם", ולא הזכיר מדת העזות או שנאת הבריות כו', כבהל' איסו"ב פי"ט שם.
- 49. הטעם ע"ד החסידות — כי "הם ג' מדות של האבות מתתא לעילא" (צוואת הריב"ש (קה"ת) סקל"ט ואו"ת להה"מ (קה"ת) סר"ס. וראה אלשיך ר"פ עקב. מגלה עמוקות אופן י"א בסופו. נתיבות עולם למהר"ל נתיב הבושה פ"א. ועוד). ולהעיר מהר"ת "גבר" (מגלה עמוקות שם. של"ה חלק תושב"כ פ' שמות (שז, א). ערכי הכינויים (לבעל סה"ד) מע' גבר. ועוד) — כסדר האבות מלמעלמ"ט.
- 50. תנחומא משפטים ט. שמו"ר פל"א, ה ובידי משה שם.
- 51. תהלים סא, ה.
משנה תורה, הלכות איסורי ביאה י״ב:כ״ד - הטקסט מספריא
ולמה גזר עליהם הוא ובית דינו לפי שראה עזות ואכזריות שהיתה בהם בעת שבקשו שבעת בני שאול בחיר ה' לתלותם והרגום ולא רחמו עליהם.
משנה תורה, הלכות מתנות עניים י׳:ב׳ - הטקסט מספריא
לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום כל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם יש לחוש ליחסו שאין האכזריות מצויה אלא בעכו"ם שנאמר אכזרי המה ולא ירחמו וכל ישראל והנלוה עליהם כאחים הם שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם ואם לא ירחם האח על האח מי ירחם עליו ולמי עניי ישראל נושאין עיניהן הלעכו"ם ששונאין אותו ורודפים אחריהן הא אין עיניהן תלויות אלא לאחיהן.
משנה תורה, הלכות תשובה ב׳:י׳ - הטקסט מספריא
אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס. ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה, ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה, לא יקום ולא יטור.וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון. אבל העובדי כוכבים ערלי לב אינן כן, אלא "ועברתן שמרה נצח" (עמוס א, יא). וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו, "והגבעונים לא מבני ישראל המה" (שמואל ב כא, ב).
מדרש תנחומא, משפטים ט׳ - הטקסט מספריא
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ. (תהלים טו, ה). בֹּא וּרְאֵה, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֹשֶׁר וְנוֹתֵן צְדָקָה לַעֲנִיִּים וְאֵינוֹ מַלְוֶה בְּרִבִּית, מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ קִיֵּם אֶת כָּל הַמִּצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם (תהלים טו, ה). וּמִי הָיָה זֶה? זֶה עוֹבַדְיָה שֶׁהָיָה עָשִׁיר אֶפִּטְרוֹפּוֹס שֶׁל אַחְאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת ה' (מלכים א יח, ג). וְהָיָה מְפַרְנֵס אֶת הַנְּבִיאִים מִנְּכָסָיו כָּל אוֹתוֹ הָרָעָב, וְלָוָה בְּרִבִּית מִיהוֹרָם בֶּן אַחְאָב. עֹבַדְיָהוּ קִיֵּם, כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ. וִיהוֹרָם שֶׁנָּתַן בְּרִבִּית, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד עַכְשָׁיו הוּא חַי, יָבוֹא יֵהוּא וְיַהַרְגֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה (יחזקאל יח, יג). וּכְתִיב: וְיֵהוּא מִלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת וַיַּךְ אֶת יְהוֹרָם בֵּין זְרֹעָיו וַיֵּצֵא הַחֵצִי מִלִּבּוֹ וַיִּכְרַע בְּרִכְבּוֹ (מלכים ב ט, כד), עַל שֶׁהִקְשָׁה בּוֹ וּפָשַׁט אֶת זְרוֹעָיו לִטֹּל אֶת הָרִבִּית, לְקַיֵּם מַה שֶּׁאָמַר יְחֶזְקֵאל, בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה.
וְאַף בִּירוּשָׁלַיִם הָיוּ בָּהּ אֲנָשִׁים מַלְוִין בְּרִבִּית, שֶׁנֶּאֱמַר: כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים (ישעיה א, כב). וּמַה נַּעֲשֶׂה לָהֶם? כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם כִּי מָאַס ה' בָּהֶם (ירמיה ו, ל), לְפִיכָךְ כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים. וּכְתִיב: כַּסְפָּם וּזְהָבָם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ (יחזקאל ז, יט). לָמָּה, עַל שֶׁעָבְרוּ עַל הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִּתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ. (ויקרא כה, לז).
כְּשֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, עָמַד בִּתְפִלָּה וְאָמַר: רִבּוֹן הָעוֹלָם, אִם יִתְפַּלֵּל אָדָם עַל הַמָּמוֹן בַּבַּיִת הַזֶּה, וְאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁמַּשְׁחִית בְּמָמוֹנוֹ, אַל תִּתֵּן לוֹ. וְאִם תִּרְאֶה שֶׁהָעֹשֶׁר טוֹב לוֹ, תֵּן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתָּה לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ כִּי אַתָה לְבַדְּךָ יָדַעְתָּ אֶת לְבַב בְּנֵי הָאָדָם. (דה״ב ו, ל). לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה, הָרְשָׁעִים עֲשִׂירִים וְהֵם נְתוּנִים בְּשַׁלְוָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁלֵּם לָהֶם מְשַׁלֵּם לָהֶם מִעוּט מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁבְּיָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמְשַׁלֵּם לְשׂנְאָיו אֶל פָּנָיו (דברים ז, י). וּכְתִיב: בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב (תהלים צב, ח). אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹתֵחַ אוֹצְרוֹתָיו לַצַּדִּיקִים עֲבָדָיו בְּגַן עֵדֶן. וְהָרְשָׁעִים שֶׁאָכְלוּ אֶת הָרִבִּית, נוֹשְׁכִין בְּשִׁנֵּיהֶם אֶת בְּשָׂרָם וְתוֹהִין, שֶׁנֶּאֱמַר: הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת יָדָיו וְאֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ (קהלת ד, ה). וְאוֹמֵר הַלְוַאי הָיִינוּ פּוֹעֲלִין וְטוֹעֲנִין עַל כְּתֵפֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל (קהלת ד, ו).
וְהָעֲנִיִּים, עַמּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ וַעֲנִיָּיו יְרַחֵם (ישעיה מט, יג). מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, עָשִׁיר שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲנִיִּים קְרוֹבִים, שׂוֹנְאָן וְאֵינוֹ מוֹדֶה בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ אַף כִּי מְרֵעֵהוּ רָחֲקוּ מִמֶּנּוּ (משלי יט, ז). וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל הָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד שֶׁלּוֹ, מְחוֹפֵף וּמְרַחֵם עַל הָעֲנִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי ה' יִסַּד צִיּוֹן וּבָהּ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמּוֹ (ישעיה יד, לב).
תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹן הָעוֹלָם, יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי אֱלֹהִים (תהלים סא, ח). תְּיַשֵּׁב עוֹלָמְךָ בְּשָׁוֶה, הָעֲשִׁירִים וְהָעֲנִיִּים. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, חֶסֶד וֶאֱמֶת מַן יִנְצְרֻהוּ (תהלים סא, ח). אִם יִהְיוּ כֻּלָּם עֲשִׁירִים אוֹ עֲנִיִּים, מִי יוּכַל לַעֲשׂוֹת חָסֶד.
לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה. אִם הִשְׁאַלְתָּ אוֹתוֹ, לֹא תִדְחָקֶנּוּ. לֹא תִרְאֶה לוֹ שָׂדֶה וְכֶרֶם אוֹ בַיִת וְתֹאמַר לוֹ טֹל מִמֶּנִּי עֲשֶׂרֶת רִבּוֹא וְתַעֲשֶׂה פְּרַקְמַטְיָא וּכְתֹב לִי שָׂדְךָ וְעַל כַּרְמְךָ וְעַל בֵּיתְךָ, וּלְמָחָר הוּא מַפְסִיד וְתִטֹּל אֶת כַּרְמוֹ. מִכָּאן אַתְּ לָמֵד, שֶׁכָּל מִי שֶׁמַּלְוֶה בְּרִבִית, אֵינוֹ יָרֵא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ, (ויקרא כה, לו). לֹא תָשִׂים עָלָיו נֶשֶׁךְ.
שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אֵלּוּ עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה, הַמַּלְוֶה וְהַלֹּוֶה וְהֶעָרֵב וְהָעֵדִים וְהַסּוֹפֵר. לְפִיכָךְ כֻּלָּן לוֹקִין. וּמִנַּיִן שֶׁהַלֹּוֶה לוֹקֶה. דִּכְתִיב: לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ (דברים כג, כ). לְמָה רִבִּית דּוֹמָה? לְמִי שֶׁנְּשָׁכוֹ נָחָשׁ, לֹא הִרְגִּישׁ לוֹמַר מִי נְשָׁכוֹ וְלֹא יָדַע עַד שֶׁנִּתְבַּטְבֵּט עָלָיו. כָּךְ הָרִבִּית, אֵינוֹ מַרְגִּישׁ עַד שֶׁהִיא מִתְבַּטְבֶּטֶת עָלָיו. אִם חָבֹל תַּחְבֹּל (שמות כב, כו). אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם הוּא חַיָּב לְךָ, אַף אַתָּה חַיָּב לִי, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא (מלכים א ח, מו).
שמות רבה ל״א:ה׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, כֵּיוָן שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת אָמַר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּתְפִלָּתוֹ, רִבּוֹן הָעוֹלָם אִם יֵשׁ אָדָם שֶׁיִּתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ שֶׁתִּתֵּן לוֹ מָמוֹן, וְאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁרַע לוֹ, אַל תִּתֵּן לוֹ. וְאִם רָאִיתָ אָדָם נָאֶה בְּעָשְׁרוֹ תֵּן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ח, לט) (דברי הימים ב ו, ל): וְנָתַתָּה לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ, לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הָיוּ הָרְשָׁעִים עֲשִׁירִים וּנְתוּנִים בְּשַׁלְוָה וְהַשְׁקֵט וְהַצַּדִּיקִים עֲנִיִּים, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא כְּשֶׁיִּפְתַּח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַצַּדִּיקִים אוֹצְרוֹת גַּן עֵדֶן, הָרְשָׁעִים שֶׁאָכְלוּ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית עֲתִידִין לִהְיוֹת נוֹשְׁכִין בְּשִׁנֵּיהֶם אֶת בְּשָׂרָם, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ד, ה): הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת יָדָיו וְאֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ, וְהֵם אוֹמְרִים וּלְוַאי הָיִינוּ פּוֹעֲלִים וְהָיִינוּ טוֹעֲנִין בִּכְתֵפֵנוּ, וּלְוַאי שֶׁהָיִינוּ עֲבָדִים וְיִהְיֶה לָנוּ כָּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ד, ו): טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ, לְכָךְ נֶאֱמַר: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמִי הֵם עַמְּךָ, אָמַר לָהֶם הָעֲנִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מט, יג): כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ וַעֲנִיָּו יְרַחֵם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם אִם הָיוּ לוֹ עֲנִיִּים קְרוֹבִים וְהוּא עָשִׁיר אֵינוֹ מוֹדֶה בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יט, ז): כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א כט, יב): וְהָעשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ, וְאֵינוֹ מְחוֹפֵף אֶלָּא עַל הָעֲנִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה יד, לב): כִּי ה' יִסַּד צִיּוֹן וּבָהּ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמּוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אָמַר דָּוִד רִבּוֹן הָעוֹלָם יֵשֵׁב עוֹלָמְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סא, ח): יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי אֱלֹהִים, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם אֶעֱשֶׂה עוֹלָמִי שָׁוֶה, (תהלים סא, ח): חֶסֶד וֶאֱמֶת מַן יִנְצְרֻהוּ.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.