י'תיב

י'תיב

ב"ה, כ"ג סיון ה'תשל"ב

ברוקלין, נ.י.

ש"ב מר אברהם¹ שי' שלאנסקי

שלום וברכה!

אתו רב הסליחה שלא אשרתי גם בכתב קבלת מכתבו ברכה ליום ההולדת ותשורתו הכי יקרה – אוצר² כתביו (בעשרה כרכים), שרצוני לפרש זה ככתבו³ בכרך הראשון שזהו סימן שביחד עם "שאר בשר" יש בזה "שאר רוח", אלא בשינוי – לא "שאר רוח" (אלף קמוצה) כי אם גם בזה "שאר" (אלף צרוי').

כוונתי בהאמור, כפשוטה, בהמשך למה שדברנו בעת ביקורו כאן, שאני מאמין שהוא⁴ מאמין אשר שנינו מאמינים – ובנוסח הידוע, באמונה שלימה – בכל אותם העיקרים הכלולים בשלשה המתייחדים כאחד: ישראל⁵ ואורייתא וקודשא בריך הוא, וכדברי אז באותו התוכן.

ואף שיש מקום לחשש שיבוא מקשן ויקשה, הרי ישנם מעשים ודיבורים אשר לכאורה מוכיחים שלא ככתוב לעיל, הביאור בזה הוא, מיוסד על הפתגם⁶ העממי, סתם מקשן עם הארץ , כלומר שאין לו אלא מה שנוגע להנהגה חיצונית וארצית , ואינו מבחין כלל מה בא משכבה החיצונה של האדם או שכבה הכי חיצונה, ומה מקורו בפנימיות האדם, ובלשון החסידות "עצמותו ומהותו", והרי מובן אשר "רוח" ובמילא גם "שאר רוח" העיקר בזה הם הפנימיות והעצם.

ולהוסיף בהאמור, אשר אפילו מנקודת מבט של החיצוניות והארציות, גם בזה עם הארצות כפשוטה, שהרי סוף סוף הכרח הוא שהעצם והפנימי יתמרד בשכבה החיצונה המנגדת לו וימצא ביטוי לגלות עצמו.

לא נוגע כ"כ אם כיון במיוחד לזה, אבל הרי הפתיחה לאוסף כתביו ואוצרו היא "התגלות", "והנער⁷ הי' משרת את ה' . . דבר כי שומע עבדך", ורק אחרי זה בא האוסף עצמו. ותקותי, כאמור, שאין זה במקרה, על אחת כמה וכמה שאין זה "פשט'ל" משלי.

בברכה בענין הפתיחה שיקויים בו מה שנאמר⁸ ואברכה מברכיך, שכל המברך יהודי מתברך מה' מקור הברכה, מקור הברכה בגשם וברוח גם יחד ולבשו"ט בהאמור – ש"ב.

נ.ב. כמו ששמחתי על ההשגחה פרטית במה שפתח כל האוסף על פי הכתוב לעיל, כן, לאחרי בקשת סליחתו, חבל אשר הסיום הוא "יוצאים לקול נגינת אבל". ואף שזהו תרגום מחיבורו של גוי, בכל זה חבל. והרי תפקידו של כל אחד, ובפרט של יהודי, ובמיוחד מי שזכה לאוירה חסידותית ולידיעה בזה, לקיים "עבדו⁹ את ה' בשמחה " בכל פרטי חייהם. ואם מאיזה טעם שיהי' יש עסק עם גוי, גם בזה טוב¹⁰ לסיים בשמחה.

בהכירי את מר – בטוחני אשר ימשיך בכתיבה ובהדפסה וכו', ותקותי אשר גם להבא ישלח לכאן מפרסומיו ות"ח מראש.